מה עושים כשרוצים "יותר" או אני פשוט לא יכולה לשמוע את אמא שלי.

כולנו רוצים להיות "יותר..." משהו. "יותר מאושרים", "יותר רזים", "יותר מרוצים מהעבודה", "יותר רגועים בערב" וגם פשוט "יותר טובים".

כל כך רוצים, שאפילו מחליטים. מחליטים שהיום מתחילים. מתחילים עוד היום לפני מחר.

מתחילים מסע אל עבר אותו משהו עם כל הציוד הנדרש: רצון, החלטה, תחושת מחויבות, תמונה מנצחת ועוד אריזות של מבנים נפשיים מוכרים ותומכים, שיסייעו לנו במסע.

כדרכן של כל הדרכים, אנחנו יודעים בעיקר איפה אנחנו מתחילים, אבל כשהדרך מתמשכת, הנוף משתנה ומשתנה גם האקלים - מגיעה השמש, האספלט מתחמם, שורף בכפות הרגליים, או במעלה השרירים או הכתפיים או בכולם יחד, אנחנו רעבים, צמאים- ואם לא נשברנו עד עכשיו, האקלים ממשיך להשתנות, מגיע הגשם ונהיה קר. ממש קררררר.

פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מסבירים לעצמנו, שהתחלנו מהר מדי, שלא לקחנו מספיק ציוד, שזו לא העונה בכלל ושלהיות המשהו הזה שרצינו זה בכלל מוערך יתר על המידה.

וברגע הזה, באמצע ההסבר לעצמנו מעבר לפינה מגיע, כמו חבר ילדות מוכר ואהוב דפוס התנהגות. וכמו אותו חבר שמכיר אותנו ממש כפי שאנחנו באמת, הדפוס מציע לנו את הנעליים בהן אנחנו מרגישים הכי טוב ונוח, ואיתן בא שקט.

שקט, הוא טיפוס עסוק ומבוקש. הוא שקט אבל ממש ממהר ולא אוהב להיצמד.

כשנעלם השקט ואיתו הרגיעה מהמסע המפרך שלפני שנייה סיימנו, אנחנו מתחילים להרגיש אשמה או בושה או תסכול או כעס, או קוקטייל מוצלח של קצת מהכל. למה זה קורה? כי לא מספיק להחליט. כי זה אף פעם לא רק מה שנראה לנו שזה – זה אף פעם לא רק לאכול פחות, להיות יותר מוקדם בבית, פשוט לא לצעוק וכו'.

תמיד צריך עוד משהו, צריך להשקיע ב"יותר" שבחרנו.

איך זה קשור למה שאני עושה?

א' התקשרה וסיפרה בתסכול שיותר מהכל קשה לה לשמוע את אמא שלה - בת 82, אלמנה, עצמאית ומתפקדת, א ב ל, "אוהבת להתלונן".

"ל א  י כ ו ל ה  ל ש מ ו ע   א ו ת ה, מבינה"? היא שואלת אותי.

מבינה. בטח מבינה.

א' מבטיחה לעצמה בכל בוקר שהיום היא תקשיב לאמא שלה.

כל בוקר. מבטיחה לעצמה. כל ערב אחרי השיחה הקבועה לוקח לה שעה לחזור לעצמה.

"היא מטריפה אותי, אני עושה כל מה שאני יכולה, ויתרתי על פילאטיס, בשבוע שעבר לא הלכתי לספר. ל א  י כ ו ל ה  ל ש מ ו ע   א ו ת ה".

"OK", אמרתי לה, "את כבר בתוך זה. ספרי לי מה היא אמרה, בואי נעבור את זה יחד."

"מה היא יכולה להגיד? היא לבד. היא לבד. אבל היא לבד כבר 6 שנים. מה עכשיו היא מצפה שיקרה?"

"לא יודעת", עניתי, "שאלת אותה? שאלת מה היא מצפה שיקרה? מה היא מצפה ממך?"

"לא. אני יודעת מה היא תענה." בום!

"ומה היא תענה, הקשיתי?"

שתיקה ממושכת ועוד שתיקה, ואז בשקט: "לא יודעת".

דפוס ההתנהגות האהוב של א' הוא "לדעת" מה הצד השני רוצה לומר, או מתכוון. כשהיא "יודעת", יש לה שקט, שהוא כאמור טיפוס עסוק, וכשהשקט נעלם, היא כועסת ומרגישה אשמה עד השיחה הבאה.

כשהיא "יודעת", היא לא שומעת. ברור. זה מבזבז את זמנה היקר. בלי פילאטיס וצביעת שורשים ועוד אי אילו ויתורים, החיים הם בטח לא קלאב הוטל.

ביקשתי מא' לתת לי את "לדעת" למשמורת ליומיים.

"אשמור עליו טוב", הבטחתי, "ואת נסי לא לדעת כלום בכלל, תשאלי עוד שאלה גם כשנדמה לך שהבנת, וגם אז תחזרי עם עצמך על מה שאמר הצד השני."

"אני לא יודעת איך עושים את זה."

"מעולה", אמרתי, "זו דרך ששווה להשקיע ללמוד איך הולכים בה."

"להקשיב לאמא שלי?"

מזעזע, אה?!

***

כל מה שמתנגדים לו – מתנגד חזרה. חוק טבע.

זה מעולה וחשוב לרצות להיות יותר, כל אחד והיותר שלו, אבל בלי לשנות משהו בעצמנו, בדרך שלנו, זה פשוט לא יעבוד. לשנות דפוסים שלא מקדמים אותנו זו עבודה קשה, זה מרגיש כמו טירונות מהסוג הנחשב שזה אומר בהכרח קשה יותר. אבל התמורה והרווח – אין שני להם בעוצמה ובמרחב שנפתחים.