מתי בפעם האחרונה הסתכלתם לקושי שלכם בעיניים?
אביב גפן כתב לנורית גלרון: “אני שונאת אנשים, אנשים חלשים שבמקום לדבר הם זזים..”
דלתות נטרקות, סטירות מתעופפות, עזיבות דרמטיות ועוד הרבה דרמות נכרכות סביב סצנות שיש בהן קושי. ברשותכם עוד משפט אחד מעולם הבידור, בסדרה “אימפריית הפשע” אומר נאקי – אחת הדמויות המובילות שלאנשים יש צרות כיוון שהם לא מסוגלים לשבת עם עצמם כמה דקות לבד בחדר, אני אומרת שמי שכתב לנאקי את השורה הזאת צודק.
אחת המשימות בחיים שלנו מאד פשוטה מבחינת פרקטית אבל מאד לא פשוטה מבחינת היישום והיא להיות רגע עם מה שיש באמת. פשוט לשהות. מתוך נטייה להימנע מכל מה שיוצר קושי, אנחנו פשוט נמנעים מלהרגיש באמצעות הימנעות מלהיות, להיות עם מישהו, להיות עם משהו, להיות עם עצמנו.
“הילדים שלי באים לשעה והולכים”. נשמע מוכר? זו אחת התלונות השכיחות ביותר בקרב יחסים עם הורים וסבים, אני כל הזמן שומעת “הילדים באים והולכים מהר”.
מישהי שיתפה אותי שבשנים האחרונות הבן שלה בא בכל יום, תמיד עם משהו ביד, אבל לעולם לא יושב איתה, אפילו לא דקה. תמיד יש לו משהו חשוב לעשות, “אין לו זמן” היא מסבירה לי.
כמו תמיד אני מזמינה אתכם לחשוב על זה שזה לא קשור באמת לזמן פנוי או לסדרי עדיפויות. זה משהו הרבה יותר עמוק. מזמינה אתכם לחשוב על כל הדברים שאתם מקצרים את השהות במחיצתם כעל אמצעי להימנע מלשהות בתוך קושי.
קושי לראות את ההורה שלי מזדקן וכל אחד יקח את זה למקומות שלו,
קושי לנהל שיחה עם בן/בת הזוג,
קושי להסתכל על מצב חשבון הבנק,
קושי לחזור הביתה כשכולם ערים,
קושי לשוחח עם המורה של הילד, או עם נציג ועד הבית, או עם חברה הכי טובה ועוד.
אם עלה בכם אחד הקשיים האלה, הביטו פנימה ושאלו את עצמכם איפה בפעם האחרונה שהיתם עם הקושי הזה. בלי לפתור, בלי להזיז, בלי לדרג את החשיבות, פשוט ישבתם והרגשתם וחשתם בגופכם את הקושי.
הרבה יותר פשוט לזוז. אני יודעת. הרבה יותר פשוט לעשות משהו אחר או לתת לדברים לזוז אחורה או למטה. אבל האמת היא שזה לא זז אף פעם אחורה או למטה, זה רק מכביד ומאט תהליכים אחרים.
לצורך ההשוואה נחשוב על המחשב שלנו ועל עבודה במקביל על כמה חלונות פתוחים. בפועל אנחנו בכל רגע נתון עם כל החלונות פתוחים, גם אם רק הצצנו בהם לרגע והשארנו את החלון פתוח. אבל בפועל אנחנו עובדים בערוץ אחד, וכל השאר הגם כשאינם פעילים מעמיסים ופוגמים גם באיכות הדבר היחיד אותו אנחנו עושים, ומי שלא מבין את זה דרך המחשב יכול להבין את זה דרך הסמארטפון, את המטאפורות האלה כולם מכירים וככה ממש זה עובד איתנו ועם תכנית ההפעלה שלנו. לפעמים אנחנו פותחים המון חלונות בתוכנו, נשארים בזה שנעים לנו איתו, בשאר אנחנו רק מציצים אבל הם נשארים פתוחים ובדרכם מאטים ומכבידים.
אז מה אני מציעה, אתם בטח שואלים. אני מציעה להיות רגע עם מה שיש באמת. אני לא חושבת שבחירה ב”לזוז” היא חולשה, אבל אני יודעת שלשהוּת עם מה שיש באמת יש כוח עצום. לא מדובר בעבודה מאד גדולה, בשלב ראשון רק לשבת רגע ולשאול את עצמכם – מה יש כאן? מה קורה? מה אני לא אומר/ת, אפילו לא לעצמי? ממה אני נמנע/ת?
העניין הוא שלמציאות יש את הכוח והיכולות שלה וככל שאנחנו זזים ומתרחקים ממה שכואב או מעסיק באמת יותר קשה לחזור ואני מזכירה לכם שזה אומר שאנחנו מתרחקים מההורים שלנו, מבת הזוג שלנו, מחשבון הבנק, מהחברה הכי טובה , מעצמנו.
שהות אמיתית עם הקושי תביא איתה את הפתרון המדויק, הבנה ושקט. שהות עם מה שיש מפרקת בדרכה קשרים שאנחנו עושים בינינו לבין עצמנו והאינרציה רק מעצימה ומסבכת אותם.
להיות עם מה שיש באמת, להיות עם עצמנו – אלו תרופות פלא שלא מוכרים בשום מקום.