תיבת הדואר.

פותח שולף תכולתה, נופך פרסומות ופיתואים. ניירת מיותרת בדרכה לסל המחזור.
כמה מכתבים חשודים במעטפות צבעוניות חייכניות, מעטפות כרטיסי אשראי, המבשרות ההפך.
דפי חיובים במעטפות החייכניות - חיובים לתאריך הקרוב, טעוני עיון, מיון ותיוק בקלסרים רעבים לניירת. 
(אקרא להם בשם העברי, אוגדנים).
אוגדן עב כרס - הסטורית בניית הבית, עמוס היתרים, הלוואות בנקים, תשלומים וקבלות אין ספור למשמרת דורות.
אוגדן מסי עיריה שוטפים. ארנונה. מים. חשמל. טלפון. גז, וזה לא הכל, מאוורר אותו פעם בשנה.
אוגדן 'בטוחים. בטוח הבית'. הרכב'. מוצרי חשמל למיניהם.
אוגדנים מסודרים על מדפים, במקומם של ספרי קריאה יפים של פעם, עתה חלף זמנם. זמנים לפני הולדת הטלויזיה
וסמארטפונים למיניהם, עתירי ג'יגות...
תיוק הניירת בקלסרים הרבים, מעצבן. פרושו בזבוז זמן יקר בעיסוק לא נעים, כשהלב זועק הצילו, "קלסרים עליך ישראל". 
ואין מושיע.
אך לא בתיוק העניין, אלא בזמן המושקע בו, זמן הבא על חשבון דקות ושעות חיים, יקרות, אותן צריך להעביר באופן אחר,
מהנה יותר, בחיים ההולכים ומתקצרים.
אוזניי שומעות דבריהם של חברי למועדון, לאמור, "זה מחיר הסביליזציה המודרנית, בתוכה אנו חיים.
כלואים - כבולים לכללי הקידמה והטכנולוגיה, עידן שנפל עלינו די בפתאומיות, עידן הבנקים החוגגים.

לא פלא איפה, שאדם יחלום לחיות על אי בודד, בין ענפי קוקוס, כמו רובינזון קרוזו.
אבל עם כמה נערות שחומות יפהפיות, מפנקות, ענודות מחרוזות צדפים ופרחי ים, בשערן,
הרחק מהמולת הבלי הקידמה. מחשבות העולות בראשי, בעודי מתייק תיוקים... (חיוך).