יש לי זמן.

פתאום מתברר יש לי המון זמן.
גם מחבוא סודי, יש לי.
ומאחר שאני עומד לספר אודותיו
הוא כבר לא יהיה סודי. 
שתיים אחרי חצות.
ברחה לי השינה. 
ניגש למחבוא, בתוכו 
ספונים זוג כנפיים קסומות.
ננעל בתוכן וממריא.

"לאן פנינו הפעם?" שואלות
הכנפיים.
'מערבה'.
הכנף מרימה גבה, "לא נמאס לך
לקפוץ לשם?", מקום בו נולדת?"
'לא, החשבון עדיין לא סגור, שם'.
"מתגעגע?"
'לא. בעצם כן. לבקר את אבי,
והדודים שתמיד חייכו אלי, אך
כלום מעבר לזה. לא עזרו'
"מזמן פניהם מטושטשים.
גם החיוך שלהם נמחק".
  
"אתה זוכר מקום קבורתם?"
'לא, בגילי מתקרב לשמונים,
תצטרכו עזור לי למצוא קברותיהם'.
'אחר כך נקפוץ ל"אולורו"'.
"אבל היית שם, בדרך לניו
זילנד. 
אפילו טיפסת על ה"אולורו", זוכר?"
'כן'.
'כבר מאוחר נחזור הביתה'.