חגי תשרי.

מאחורינו.
מטרית הקורונה מרחפת מעל האנושות, גובה מכסה יומית
של קורבנות. 
משנה סדרי עולם. אנשים מסתגרים בבתים מפני המגפה.
צלצול בנייד.
'כן?', אני יעונה.  
מעבר לקו: "אילו היה לי מפתח הייתי פותח את השער"
מזהה קולו של הבן.
איזו הפתעה, הבן הגיע. בא לבקר אותנו אחרי חודשים של נתק בגלל הק  מדברים רק בטלפון.
אני לוקח מפתח של השער וממהר, כמעט מועד במדרגות בדדרכי לפתוח.
מעבר לשער עומד הבן. עיניו הבורקות מעידות על חיוך גדול מאחורי המסכה.
הגיע בהפתעה לבקר אותנו. ילד בן חמישים עדיין עם עגיל באוזן, חמוש קסדה ומגנים, נוהג על אופנוע כבד. (עד כה לא הצלחנו אשתי ואני לשכנע אותו להפטר מהאופנוע).
הוא מגיש לנו מרפק לשלום (חושש, דואג שלא נדבק, אם...).
לא עוזר. אנו מתנפלים עליו בחיבוקים ונשיקות (הוא צוחק "אבא, אמא, תזהרו"...)
ליאור עובד  בחברת היטק. במקביל מתנדב עם כמה חברים באבטחת גידולי שדה, של כמה קיבוצים בדרום, יש לו אישור לנוע בכבישים.
מסביר, היום סיים מוקדם והחליט לבקר אותנו בישוב בו אנחנו גרים.
בחישוב מהיר, ליאור עשה פרשה, נסע כ70 ק"מ מהאזור בו הוא מתנדב, כדי לבקר אותנו.  
עברנו שעתיים יחד, שעתיים של פינוקים ודיבורים על דא' ועל הא'.
 בתום הביקור לווינו אותו לשער, שוב הגיש  לנן מרפק ל'שלום'.
הפעם, כן. השבנו שלום בנגיעת מרפק וצילום סלפי איתו לפני שעלה על האופנוע
לעוד כשעה וחצי נסיעה לביתו באיזור כפר סבא.
המבטיח להתקשר ברגע שיגיע הביתה, להרגיע אותנו ש'הכל בסדר'.