מפית.

רקומה בשתי קצותיה
אותיות קודש, מונחת
בתא כוורת, מס' מאתיים
וחמש. תא בגדים קטן 
במתפרת הקיבוץ, 
עובדי אדמה.

שישי. צהריים. הילד
בא לקחת מנת בגדיו.
'חנית תראי, מפית לא
שלי'. אומר הילד.
"גם לא שלי", עונה חנית
התופרת. "תניח אותה
בתא על ליד".
מפית רקומה בשתי
קצותיה אותיות קודש.
'כן שלי', נזכר הילד,
במפית על פת הלחם,
בלילות שבת, לצד עששית
הנפט המעשנת, על
השולחן הדל.
שני אחיו הגדולים מעבר ים.

         אמא עיניה לחות מברכת.
         'ברוך אתה אדוניי אלוהנו
         מלך העולם המוציא לחם
         מן הארץ'. "אמן".
         הכיסא של אבא קר, ריק.