המורה למטמטיקה

היה פעם, בארץ רחוקה מורה למתמטיקה, שהיה גם אדם חכם, בעל לב רחב ונסיון חיים עשיר. המורה לימד כיתה מלאה בילדים ולא פעם לא יכול היה שלא לשים לב להתנהגותם הפוגענית של התלמידים זה כלפי זה. פעמים רבות היו התלמידים מקניטים אחד את השני, לועגים זה לזה ואווירה לא נעימה של תחרותיות והשגיות היתה תלוייה באוויר הכיתה לאורך שעות הלימודים. כל אחד התאמץ להפגין מול כולם את ידיעותיו, להוכיח שהוא הכי טוב, הכי יודע, הכי צודק. באחד מן הימים, הגיע המורה לכיתה כהרגלו וראה קבוצת תלמידים צועקים, רבים, מעליבים ומקללים זה את זה. הוא ביקש את הקשבת הכיתה וניגש אל הלוח, לקח בידו גיר וצייר קו אופקי פשוט. לאחר מכן ביקש המורה מתלמידיו להעלות רעיונות כיצד לקצר את הקו, בכל דרך שעולה על דעתם. לכל תלמיד היה רעיון אחר: אחד הציע למחוק את הקו מצד שמאל, השני למחוק מצד ימין, עלו גם הצעות להוריד קטע מהאמצע, או לקפל את הקו לכמה חלקים... לאחר ניסיון זה, ביקש המורה מתלמידיו לקצר את הקו - אך בלי לגעת בו או להשפיע עליו בשום צורה. התלמידים שתקו ולא הצליחו להעלות אף רעיון איך אפשר לקצר קו מבלי לגעת בו; אף אחד לא מצא פתרון לבעיה. לאחר מספר דקות ניגש המורה אל הלוח וצייר מעל הקו הראשון, קו נוסף ארוך יותר מקודמו. אז אמר לתלמידיו: "על מנת להרגיש שהינכם ראויים, טובים ובעלי ערך, אינכם צריכים לפגוע במישהו אחר, להעליב אותו או להקטין אותו; פשוט עליכם להגדיל את עצמכם... יש בתוך כל אחד מאיתנו מספיק טוב המתבטא במעלות וכישרונות, המאפשר לנו לזהור ככל שנחפוץ; אין צורך שננסה לכבות את אורו של הזולת לשם כך."