אם כבר למוּת, אז רק ב

איך למות? אל תזניחו את הסוף

• סיון טמיר משגב מסבירה אלו שיחות יש לנהל, על אלו טפסים כדאי לחתום ואיך להתכונן. כתבה ראשונה בסדרה

כתבה: סיון טמיר משגב, עיתון הארץ, 3.6.21

כן, לכאורה מדובר בשאלה מוזרה למדי. הרי כולנו נמות, במוקדם או במאוחר, לצערנו או לשמחתנו, בין אם נרצה ובין אם לא.

מה כבר יש לעשות בנדון? ובכן, יש. או יותר נכון: כדאי שיהיה.

אבל קודם ננסה להבין למה חשוב בכלל שנעשה משהו.

בשנים האחרונות אני עובדת כאחות פליאטיבית אשר מלווה חולים סופניים ובני משפחותיהם. מסקר לא רשמי שאני מבצעת בשנים האחרונות בין חבריי, הורי חבריי וחבריהם שלהם - ובו נשאלת השאלה: איך היית רוצה למות? - עולה בבירור שמאה אחוז מהנשאלים היו רוצים למות בחטף, עדיף מתוך שינה, במוות מהיר ונטול כאב ומבלי לדעת שהם מתים.

או כפי שרבים מהם מתארים: ללכת לישון ולא להתעורר. "מות נשיקה". פשוט מאוד. אלא שהמציאות, כמו בהרבה תחומים אחרים, מסבכת את המצב.

מנתונים שאספו חוקרים באוניברסיטת אוקספורד עולה כי ב-20 השנים האחרונות רק שמונה אחוזים מאוכלוסיית העולם מתו מוות פתאומי.

רוב העולם (סביב 70% בשנת 2017, וממשיך לעלות מדי שנה) מת ממחלות פרוגרסיביות וכרוניות (מחלות לב וסרטן הן שתי הסיבות העיקריות).

תוחלת החיים המוגבלת, כלומר, מספר השנים שבהן אנשים צפויים לחיות תחת הגבלות פיזיות בפעילויות בסיסיות כמו אכילה או הליכה, גדל בקצב גבוה מאוד בשנים האחרונות ולכן, אם להסתמך על נתונים אלה ולהסיק מהם משהו לגבי העתיד הצפוי לנו, ניתן לקבוע די בוודאות שרובנו נמות לאט מאוד.

ובכן, יש פער בין איך שאנשים רוצים למות (או חושבים שהם רוצים למות) לבין איך שהם באמת מתים בסופו של דבר. והפער הזה? מייצר סבל שאפשר וכדאי למנוע אותו. נתייחס לסבל הזה בהמשך.

"איך למות?" היא שאלה שאנחנו צריכים להידרש אליה כי "סוף החיים" נהפך להיות שלב התפתחותי ממושך בחיינו, ולמרות שסופו ידוע מראש, התהליכים שהוא מביא עמו הם רבים ושונים ומאוד מגוונים.

כדאי שנכיר אותם, ובכך נמנע מהמוות להישאר עניין דמוני ומאיים שמחכה לכולנו בעתיד.

ככל שנתקדם לכיוונו, כך הפחד ממנו ומכל מה שהוא מביא באמתחתו יגדל.

אנחנו יכולים להיות הרבה יותר אקטיביים, מתוכננים וחכמים מול המוות מכפי שנדמה לנו ומכפי שהתרבות שגדלנו בה הנחילה לנו.

למרבה השמחה, המודעות לעובדה שמתחולל שינוי בכל הנוגע לסוף החיים, גדלה מאוד בשנים האחרונות הן בתחום הרפואה והן בתחום המשפט.

כל מה שנותר לנו, בני התמותה לעשות, הוא לייצר את המודעות הזו גם אצלנו, כך שהאוטונומיה שיש לנו כמתים עתידיים תתרחב, והשינוי בתחום ילך ויגדל.

אבל איך עושים את זה? איך מתיידדים עם משהו שכל השנים היה האויב הכי מר שלנו?

בראש ובראשונה דרך המילה: מוות.

הגידו בקול רם את המילים המפורשות

ברוב הבתים בהם ביקרתי בשנים האחרונות, המילה הזו נאמרת בלחש:

• "הוא כנראה הולך...", וכאן הדובר משתתק, בולע רוק, מפלבל בעיניו ומוסיף בקול חלש ולעתים ללא קול כלל אלא רק בהזזת שפתיים: "למות". ששששש.

למה בעצם אנחנו עושים את זה?

• מפחד?

• נגד עין הרע?

• כדי שלא נשמע בעצמנו את המילה הזו? כי אם לא נגיד אותה בקול רם המוות לא יגיע?

• כנראה שכל התשובות נכונות ברמה זו או אחרת.

למדנו במשך דורות רבים לא לדבר על נושאים שאנחנו מרגישים חוסר נוחות לגביהם, מה שבשפה הפסיכולוגית נקרא הדחקה.

העניין הוא שהסתרות, לחישות והשתקות מייצרות זרות ומעצימות פחדים וכך, נוצר מעגל אימה שקשה מאוד לפרוץ ובטח כשמדובר בנושא שרוב האנשים מגדירים כפחד מספר אחד שלהם. למות.

נדמה לי שלא תרימו גבה אם אומר שהדרך היעילה ביותר להיפטר מפחדים היא לנרמל אותם ואין דרך אחרת לנרמל נושא מאשר לשוחח עליו, לשים אותו על השולחן.

כשמדובר במוות עניין השיח הפתוח נהייה קריטי אף יותר, כי הרוב המוחלט של הנוטים למות, יודע שהוא נוטה למות, גם אם אף אחד מסביב לא אומר את המילים המפורשות.

כשמטופל מרגיש שאין לו עם מי לדבר על המוות המתקרב, הבדידות שלו גוברת והסבל שלו מתעצם.

אם אנחנו באמת רוצים להקל על סבלו של בן משפחה הנוטה למות אנחנו צריכים לדבר איתו בגובה העיניים (שלו) ולא לנסות לעבוד עליו, או על עצמנו.

שיחה שאינה מומלצת עם נוטה למות:

• נ"ל: "עד פסח אני כבר לא אהיה כאן".

• אנחנו: "אויש אל תדבר שטויות!".

שיחה מיטיבה עם נוטה למות:

• נ"ל: "עד פסח אני כבר לא אהיה כאן".

• אנחנו: "ואיך אתה מרגיש בקשר לזה? יש משהו שהיית רוצה לבקש ממני בהקשר הזה? האם מפחיד אותך לחשוב על זה?".

כשהדלת הזו נפתחת, השיחה כבר קולחת.

היא לא חייבת להיות רגועה או שקולה ומותר שתגובות המשתתפים בה יהיו רגשיות ורגשניות (הן לא חייבות להיות כאלה.

מצד שני בכי הוא אף פעם לא סיבה לקטיעת שיחה ולוויתור עליה).

כך או כך מובטחת הקלה גדולה מאוד והשיחה, הבאה תהיה קלה יותר. כך מנרמלים טאבו.

חתמו על טופס הנחיות מוקדמות

חוק החולה הנוטה למות משנת 2005 מסדיר את הטיפול הרפואי (ואת הזכות לדרוש או להימנע מטיפול רפואי) לפי בקשתו המפורשת והמפורטת של החולה עצמו.

על המוסד הרפואי לכבד על פי חוק בקשות אלו, אם החולה מוגדר כמי שנותרו לו על פי הערכה רפואית עד שישה חודשי חיים.

במסגרת החוק קיים טופס הנחיות מקדימות עליו יכול לחתום כל אדם מעל גיל 17, גם אם בעת החתימה הוא בריא לחלוטין, ועל ידי כך להחליט מראש מה הוא מבקש שיעשו עמו אם יגיע לבית החולים ויידרש להתערבות רפואית בסוף ימיו.

• האם הוא מסכים להיות מונשם?

• האם הוא מסכים להיות מוזן דרך צינור?

• האם הוא מעוניין שיילחמו על חייו באמצעות החייאה אם ליבו יידום?

• כל השאלות האלה הן חדשות יחסית בשיח המשפטי והתרבותי.

רובנו גדלנו בידיעה אבסולוטית ש"הרופא יודע" והוא זה שיחליט,