'בובי'.
'בובי'
אני בן שבע, ואחי גדול ממני בשנתיים. הייתה שעת צהריים כשאבא, קם בתום הארוחה, הוא נזכר באיזה דבר וצחק. "כן, הבאתי לכם משהו", אמר, והכניס ידו לכיס המקטורן שלו והוציא מתוכו, גור כלבים בן יומו, קטנטן מנומנם, לבן כשלג.
המוזר בדבר, לילה לפני כן, חלמתי שאבי מביא לי גור כלבים, ובבוקר שכחתי מהחלום, והנה החלום התגשם, אבא הביא לי כלב.
לא היה גבול לשמחתנו, אחי ואני עלזנו, וקיפצנו משמחה.
הגור 'בוֹבִי', גדל איתנו, שובבותו ופיכחותו הפכו אותו לסלברטי בעיני ילדי השכונה... כשבוֹבִי' חטף לילדים את הכדור באמצע משחק הכדורגל, כדור עשוי מגרב וסמרטוטים, וכל ילדי השכונה רצו אחריו, עלזתי, אהבתי את מעלליו של 'בובי'. 'בובי' מילא אותי שמחה וגאווה.
הוא היה הדבר הכי יקר שאבא שלי הביא לנו .אהבתי את 'בובי' אהבה גדולה כמו שרק ילד אוהב.
שנתיים מאותה ארוחת צוהריים שאבא נתן לנו את 'בובי',
אבא נפטר ממחלה קשה. המצב הכלכלי בבית אחרי מות אבי, התדרדר, לא היה אוכל בבית,
ו'בוֹבִי' שלי נלכד בידי עובדי עיריית קזבלנקה. הם לכדו אותו יחד עם עוד כלבים משוטטים, ולא ניתן לשחררו.
ואני ילד קטן בוכה... בוכה... לא אוכל... רק בוכה... אינני זוכר מתי הפסקתי לבכות ולהתאבל על 'בובי' שלי?
חודשים אחדים אחרי, מצאנו אחי ואני, את עצמנו יחד עם קבוצה גדולה של ילדים, (ילדי עלית הנוער), באוניה, בדרכנו ארצה.
זיכרונות ילדות עולים.
בריאות ונועם, מירה. (פרח).
ילדים במיוחד נקשרים לחיות הבית.
ילדות לא קלה הייתה לך.
והעליה לארץ הייתה בטח קשה כשלעצמה🌵🌷
זיכרונות ילדות עולים וצפים.
בריאות ונועם, גלית.