עד כלות.

עד כלות.    אימון מתקדם.     

בשלהי החורף תחילת אביב, אחרי שלושה ימים ושלושה לילות, מסע מֵיָגֶעָ, הגענו לנקודה המסומנת במפה, 'מעלה העקרבים'.
הצעידה בלילות בוודיות מחורצים מעניות חרסית, ושטחים זרועי אבני צור, היקשו על ההליכה. הבחורים עייפים. המנשאים על הגב, ציוד יעודי כבד. בלילות קשורים בחבל שלא לאבד אחד מאיתנו, שנרדם תוך כדי הליכה בחשכה. חלק מהחיילים צועדים בעיניים עצומות, בלאו הכי העלטה סביב כבדה מן האפלה בעָפְעַפָיִים הַנֵפוּלים. הרגלים מובילות בנתיב ההליכה.
דריכה במהמורה או כפל קרקע, מועדים כל אחד בתורו, קמים וממשיכים לצעוד אחרי החייל הצועד לפניו.  

בבוקר יום השלישי למסע הגענו ליעד.  פירקנו הציוד מן המנשאים. הנשק הגדודי... ג'ריקנַי המים. חלק מהציוד כלל פטישי אויר, איתם החיילים אמורים לחצוב מָחְפוֹרוֹת באדמה סלעית, להתחפר בתוכם מפני 'האויב'  המדומה השולט בהר.
האדמה למרגלות ההר, מישורית חשופה, משתרעת למרחקים, זרועה חמדות (אבני נחל חלקות שחורות בוהקות בשמש החמה).

החום גבר.הזיעה ניגרת. שעות הבוקר חולפות לאט.      
בצהריי היום, משאית ה DODGE  גיעה גוררת עוקב מים אחריה. הביאה אספקה, מנות קרב לארוחת צהריים וערב, ארוזות בקרטונים.
המנות חולקו למחלקות.

נחנו כמה שעות תחת רשתות הצללה מפני השמש המדברית, עד הערב.
כל מחלקה כינסה חייליה לתדריך אחרון לפני הטיפוס להר, לקראת ההסתערות עם שחר, על מתחם ה'אויב' החולש בפסגה. 
דקות אחדות לפני שהשמש נשקה לקו האופק. חיכינו בנקודת ההערכות בחגור מלא ונשק אישי (הנשק הגדודי הכבד נישאר למטה בהשגחת האפסאים).
הִמְתָנוּ לפקודה שֶתִינַתֵן להתחיל לעלות להר.
הפקודה ניתנה. החילונו לטפס בשקט,  זה אחר זה, בשביל העולה להר.
מאחר והנשק הכבד (המסייע) עליו הייתי חתום נשאר למטה, טיפסתי, קל רגליים, עם חגור ונשק אישי בלבד.        
רוח קלילה נשבה. השמש טרם נפרדה מקו התכלת החוצץ בין שמיים כחולים, לבין האופק הרחוק.    
תוך כדי העפלה להר, תרו עיני לעבר המרחבים הפרושים מטה, מחזה חלומי.ארץ בראשית, נוף קדומים, חשוף ללא עשב ושיח משתרע מאופק עד אופק, זרוע גבעות נמוכות צהובות ופסגות שחורות. מרחב מדברי חולי. ארץ העקרב והצפע.

טיפסנו לאט, זה אחר זה, כשמחשבותיי רחוקות מרחק רב, מן המשימה העומדת לפנינו, לכבוש את ההר עם שחר. אט, אט, המרחבים שינו גונם הצהוב.
ציפורן שמש אחרונה צנחה, מעבר לאופק. דמדומי שקיעה אחרונים התחלפו בשמים מאפילים. 
גבי נטוי קדימה, רגלי מגששות, אחר מדרס רגל, בָשְבִיל הצר המשתפל מעלה. היסרתי עיני מן הנוף המדברי הקסום השוקע בחשכה, והבחנתי ברווח הגדול שנוצר בין החייל שהלך לפניי, לבין החייל שלפניו. נגעתי בכתפו להעיר לו על הנתק החמור שהוא יוצר מאי היצמדותו לחייל המטפס לפניו. תשובתו היתה שהוא לא חש בטוב ועומד להתעלף. מתוך דאגה לסגור את המרחק שנוצר, כשנשקי תלוי על צוארי, עקפתי אותו, נטלתי את נשקו בידי השמאלית, אחזתי בידו הימנית, והתחלתי למשוך אותו בעליה התלולה, מנסה לצמצם המרחק שנוצר עם חייל שטיפס לפנינו ונעלם בחשכה. סחבתי את הבחור כבד הגוף בעליה התלולה במאמצים גדולים. מתקדם על ברכיי ולא על כפות רגלי, צעד אחר צעד. המאמץ היה מעל כוחותי, פי יבש גרוני ניחר, ברכיי רעדו, אך לא מרפה לאחוז בידו של החייל ולמשוך את הבחור בשארית כוח הרצון שנותר בי. משכתי את הבחור עד כלות הכוחות. טשטוש וערפול חושים, הרגשת עילפון אפפו אותי, מחשבתי האחרונה לוּוְתָה בתחושת אימה, שכן עם איבוד הכרתי נאבד שנינו אחיזתנו בשביל ונדרדר מרום ההר לתהום, מטה.
ואז יד איתנה בחשכה אחזה בידו השניה של החייל התשוש ומשכה את שנינו מעלה.
שלמה אורן, שמו של החייל שבא לעזרתי ברגע הגורלי והציל את שנינו ממוות. 

על ההר הסתערו החיילים באש חיה על ה'אויב', שטפו את היעד וכבשו את ההר.
אני לא הייתי בין המסתערים. לא יכולתי לעמוד על רגלי, הן היו משותקות. נשארתי על שפת ההר כורע על ברכיי.
בסיום התרגיל שאל אותי המ"פ, כי לא ראה אותי בין החיילים המסתערים? שכן הרושם בעיני מפקדָיי, הייתי חייל הרץ קדימה ולא פעם גערו בי, על שלא 'מיישר קו עם כולם'.

הייתי בהלם מִמָה שעברתי ועניתי לו, ש"קרתה לי תקלה בנשק וחששתי לסכן את החיילים המסתערים". (אחרי שנים, באחת היציאות למילואים, סיפרתי לו מדוע לא הסתערתי עם כולם בהר.

שלושים שנה אחרי אותה חוויה במעלה העקרבים', פגשתי באקראי את שלמה אורן, מסתבר גם הוא בנה ביתו בישוב שלנו. שמחתי לפגוש אותו והזכרתי לו את המעשה ההירואי שעשה, כשבא לעזרתי ומשך את שנינו, אותי ואת החייל התשוש, במעלה ההר. שלמה אמר שאיננו זוכר שמשך את שנינו, אמר שרק עזר לי להעלות את הבחור בקטע האחרון של ההר. (דמעה נשרה מעיניי, בכותבי את הסיפור, כיוון כמה שנים מאותה פגישה מקרית איתו, שלמה אורן נפטר ממחלה.  (יהי זכרו ברוך).
המקרה במעלה העקרבים, נצור בליבי. 'קראתי לסיפור. "עד כלות".