מעיל.

בוקר קר.

חורף, בוקר קר... אוהב את החורף מהרבה סיבות. אחת מהן, בתום החורף מצפה לנו אביב פורח המחדש את הנוף ועלומינו היפה. 

נוסע במכונית לסופר מרקט הישובי, כשבכיס מעילי, רשימת מצרכים שאשתי שתחיה, נתנה לי, לבל אשכח איזה דבר.
כמה אני נהנה להלך בסופר, בין המעברים להזין עיניי במבמדפים העמוסים מכל טוב. הודף ביד קלה, את עגלת המצרכים כאילו הייתה זו עגלת תינוקות ובתוכה תינוק חייכני מאיר.
מניח בקלילות בעגלה את המצרכים הכתובים ברשימה.

אולם, בינתיים עדיין לא הגעתי לסופר, רק בדרכי אליו.
נהנה מתחילתו של בוקר חורפי יפה. הרדיו במכונית שר. החימום באוטו עובד,
מרגיש נעים בתוך המכונית.

בדרכי לסופר, אני חולף ליד בניין בית הספר, חטיבת הביניים. בכניסה לבית הספר,
ספסל אבן, עליו יושב מאבטח, בחור צעיר לבוש חולצה דקה לעורו,
גבו רכון, מרפקיו שקועות בברכיו, כפות ידיו תומכות בראשו, לצמצם גופו מפני הקור. 
"בחור צעיר, אולי סטודנט שהשיג עבודה זמנית למימון לימודיו", חשבתי.
המבט ששלחתי אליו תוך כדי נסיעה, שינה את מצב רוחי הטוב, והמשך הנסיעה לסופר הפכה לטורח.
סיימתי במהירות את הקניות בסופר. וויתרתי על כמה מצרכים שבדרך כלל הייתי מוסיף מיוזמתי לרשימה, מנהג שאשתי אהבה, ומהרתי לחזור הביתה. 
בדרכי חזרה, שוב שלחתי מבט לעבר הבחור המאבטח בשער בית הספר, יושב מצונף בתוך עצמו.  
הגעתי הביתה. הנחתי את המצרכים במטבח, ניגשתי לארון הבגדים, ומיד מצאתי מה שחפשתי, מעיל חורף, בצבע בז', כזה של תרמילאים, עם ביטנת צמר וכיסים עמוקים. אותו, קניתי בחוץ לארץ, ומאז לבשתי אותו לא יותר משלוש פעמים, וטסתי חזרה לבית הספר. 
עצרתי בחזית הבניין ויצאתי מהמכונית עם המעיל מונח על זרועי.
המאבטח קם מיד לקראתי. "בוקר טוב" אמרתי... "בוקר טוב", הוא ענה. 
"אתה מורה?" הוא שאל, מבקש לתהות על קנקני.
"לא, באתי אליך", חייכתי. הבחור נראה מופתע.
"יש לי בעיה עם המעיל הזה", אמרתי והראתי לו אותו.  
"המעיל לא בא עלי ותופס המון מקום בארון, עשה לי טובה קח  אותו ממני",  והדפתי את המעיל לעברו, לא משאיר לו ברירה, אלא ליטול אותו מידיי. הוא הביט בי נדהם, "אתה בטוח" לחש, בקושי שמעתי אותו. 
"כן, כן" אמרתי ומיהרתי לצעוד לעבר המכונית, התנעתי ונסעתי. 

במהלך היום הזדמן לי שוב לנסוע ולעבור על פני בית הספר.
המאבטח לבוש במעיל החם, קלט אותי ונופף אלי. נופפתי אליו חזרה והמשכתי בדרכי...