נהג מונית

הנהג היה חיית-מוניות תל אביבי, קטן קומה וצנום, סחבק של כולם, לא סותם את פיו לרגע. על כל דבר היה לו מה לומר, שואל שאלות בלי סוף, מנדנד לנוסעים בשאלות אישיות, יודע הכל ומלא עצות כרימון. הנוסע היה תייר יהודי מארצות הברית, גבוה ובריא גוף, שבא לביקור עסקים וניצל את זמנו להסתובב בהדרכת הנהג, בענייניו האישיים ובאתרי התיירות בעיר. הנהג מדבר אנגלית, לא רע, כי השתייך פעם, לאוכלוסיית היורדים בניו-יורק. התייר מדבר עברית אמריקאית שהשתפרה בביקוריו הרבים בארץ. הנהג כבר סיפר את כל הבדיחות החבוטות שלו, הרכיב ופרק ממשלות, סיפר על כל בעיותיו המשפחתיות, תוך שהוא מנסה לדובב את התייר, שעה שהאחרון, כל אותו בוקר, התחמק באלגנטיות והביע דעות בלתי מחייבות, על שאלותיו החקרניות של הנהג, עד שהגיע הקטע הבא... "יש לך משפחה באמריקה?" שאל הנהג. "יש." "ילדים?" "יש." "ספר משהו, כמה ילדים? מה הם עושים? לומדים? עובדים?... נשואים?..." הסתקרן הנהג. "Never mind הם בסדר." אמר התייר. "יש לך קרובים בארץ?" "יש." "מי הקרובים שלך? אולי אני מכיר? אתה יודע אנחנו ארץ קטנה..." ניסה-פיתה הנהג. "אתה בטח לא מכיר... Sorry" ענה התייר האדיש. "אז באת לכאן בשביל המשפחה או העסקים?" "Well, אהההםםם גם וגם." "אז למה אתם לא עולים לארץ?... פה כולם יהודים..." "אהם... " "תגיד במה אתה עובד שם באמריקה?" "To tell you the truth, אני לא עובד, אבל אם זה כל כך מעניין אותך, אני קונה מוכר..."מה אתה קונה?" הנהג לא הרפה. "בטח לא יעניין אותך..." ניסה התייר להיפטר מהנידנוד"תגיד, תגיד אולי כן יעניין אותי!" OK,טוב אז אם אתה שואל... אני קונה א פ י ם... " אמר התייר בחוסר סובלנות."א פ י ם ??? מה זאת אומרת קונה אפים?" " Noses, אפים של אנשים, לכל אחד יש אף באמצע הפנים לא?" הסביר התייר. "אבל איך אתה יכול לקנות אפים, מי ימכור את האף שלו? על מה אתה מדבר? על אפים של מתים???"" "תשמע, לי יש אוסף של אפים מכל המינים, זה ההובי שלי. אני קונה מאנשים בחיים וכאשר הם מתים אני מקבל את האף שלהם לאוסף... פשוט מאוד... זהו." "אני לא מאמין!!!" אמר הנהג, "איך אתה משלם להם? איך אתה יודע מתי הם מתים? איך אתה מקבל את האף?" "למה זה מעניין לך כל כך?" הקשה התייר. "סתם, מעניין... לא שמעתי כזה דבר. אז תגיד, איך זה מתבצע?" "פשוט מאוד, אני עושה הסכם בכתב עם המוכר, על הפרטים, מחתים אותו על מעין צוואה, בהסכם כתוב הכל ואז אני משלם במזומן, קאש , ומחכה... המוזיאון הפרטי שלי ימשיך לקבל מוצגים עוד הרבה שנים, כי אני אוריש אותו למכון מחקר." "איך אתה משלם? קאש???" הנהג שאל בעיניים נוצצות, "כמה אתה משלם עבור כל אף?" "זה תלוי באף. יש כל מיני אפים... אבל זה בטח לא מעניין אותך..." אמר התייר באדישות. "מעניין, מאוד מעניין... מה זאת אומרת תלוי באף???" "אני לא מבין למה כל זה מעניין אותך. טוב, תראה, יש כל מיני אפים, ארוכים, קצרים, ישרים, עקומים, רחבים, צרים, רכים, קשים, גמישים, חדים, פחוסים, סולדים, נשריים, חלקים, מצולקים... אין ספור ואריאציות והרכבים. יש אפים נפוצים ואפים נדירים יקרי המציאות... ככה המחיר נקבע לפי בדיקה והערכה שאני עושה.... אבל למה זה חשוב לך?..." תמה התייר. הייתה דממה של דקה או שתיים. "אם היית רוצה לקנות את האף שלי..." אמר הנהג. "נניח שהייתי מוכר, כמה היית משלם לי?" "עזוב שטויות, אתה לא הולך למכור את האף שלך..." אמר התייר בזלזול. "לא חשוב... רק תגיד כמה היית משלם?" "זה דורש בדיקה, אני צריך למדוד, למשש, להסתכל מקרוב. צריך לבדוק אם הוא מתאים לשימור. יש כל מיני מרכיבים למחיר." הסביר התייר. "טוב, תבדוק אותי... בבקשה, אני מת לדעת כמה האף שלי שווה." " OK, תעצור בצד ואני אבדוק." אמר התייר. המכונית סטתה ועצרה לצד הדרך. התייר לקח את ראשו של הנהג בידיו, הטה אותו ימינה ושמאלה תוך שהוא מתבונן באף. הוציא מתיקו סרגל, מדד ורשם בפנקסו את כל המימדים, לחץ בחוזקה על קצה האף, הטה אותו בסחיטה ימינה ושמאלה, הקיש בו באצבע צרדה, חזר לפנקסו, רשם כל מיני הערות ומספרים. הוציא מחשבון וחישב כל מיני חישובים, עד שגמר ואמר: "עבור אף כמו שלך, הייתי משלם חמשת אלפים שלוש מאות שבעים וחמישה דולרים." "כסף מזומן?" שאל הנהג בחמדנות לא כל כך נסתרת. "כמובן, אבל רק אחרי שחותמים חוזה..." סגר התייר את פנקסו. "את האף עצמו אני מקבל רק לאחר המוות של החותם... מספיק בזבזנו זמן... סע!" "יודע מה?... אני מוכר..." החליט הנהג פתאום. "אתה צוחק... אתה לא מוכר... סע!" אמר התייר בזלזול גלוי. "אני לא צוחק... אם אתה משלם ככה... אני מוכר." "או קיי," אמר התייר, "אין לי כאן טפסים מוכנים, אז אם אתה מתעקש, אכתוב את החוזה לפי הזיכרון." אמר ושלף מתיקו בלוק כתיבה, הכניס נייר פחם בין שני הדפים הראשונים וניסח חוזה בשפה האנגלית. שאל לשמו המלא של הנהג, מס' ת"ז, כתובת, טלפון וכיו"ב וכתב גם את פרטיו שלו, בראש הגיליון. ישב בניחותא, כתב והשלים והגיש לנהג לחתימה. הנהג עבר בריפרוף על הנייר, כשעל פניו חיוך זורח וחתם אחרי המשפט כי הכל הוסכם מרצונו החופשי לאחר שקרא בעיון. התייר חתם גם הוא. "נו??? איפה הכסף?" שאל הנהג בשקיקה. "רגע, לפני הכסף, לפי ההסכם, כמו שבטח קראת, אני צריך לסמן את הפריט שקניתי." אמר התייר והוציא מתיקו מין חותמת אוטומטית, הנשלפת בלחיצה. "מה זאת אומרת לסמן???" "פשוט מאוד! אני שם חותמת על האף שלך, עם הודעה שהאף שייך לי אחרי המוות, כולל מספר הטלפון והפקס שלי, שיודיעו לי מתי לבוא או לשלוח לקחת... כמובן שאת הדיו של החותמת אי אפשר למחוק, עד שהיא מגיעה למעבדת השימור שלי, שם יש לי חומר מיוחד שמוחק את הסימון העמיד." "מ ה ה ה ???? אני אצטרך כל הזמן ללכת עם חותמת על האף שלי???" צרח הנהג. "כמובן, כתוב בחוזה, לא קראת???" "אבל לא חשבתי ש..." ניסה הנהג להתגונן והתייר הפסיק אותו בתקיפות. "מה חשבת, שככה עושים עסקים? שאני סתם אתן כסף?... בבקשה הנה החותמת. תתקרב!" אמר התייר בצורה מאיימת. "מה פתאום???... השתגעת!???" צעק הנהג באימה. "אדוני, חתמת חוזה... חוזה צריך לקיים. על אקסמפלאר אף, כמו שלך, אני לא מוותר בקלות." "עזוב, לא רוצה את הכסף... יאללה, די עם השטויות!!!" התרגז הנהג. התפתח ויכוח קולני, שבסופו הסכים התייר, בקושי רב, לוותר על החוזה, תמורת מאתיים דולר ואי תשלום על הנסיעה של כל היום. הנהג שילם בשטרות ירוקים שהיו ברשותו, קיבל את שני העותקים של החוזה וקרע אותם. "דבר אחד אני מקווה שלמדת מכל העסק הזה..." אמר התייר לנהג, בחיוך של סיפוק. "מה אתה מקשקש, מה אני יכולתי ללמוד מאחד גנב שכמוך?" "מקווה שלמדת שלא לשאול כל כך הרבה שאלות את הנוסעים שלך ושלא תדחוף את האף הגדול שלך לעניינים של אחרים..." חייך התייר מאוזן לאוזן, ירד מן המונית, כשהוא משאיר את הנהג המקלל מזניק את רכבו ביללת צמיגים