בראשית פרק י"ט .
בראשית פרק י"ט
יט,א וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם; וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. יט,ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין. יט,ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד--וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. יט,ד טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן: כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה. יט,ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם. יט,ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו. יט,ז וַיֹּאמַר: אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. יט,ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי. יט,ט וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה, וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט--עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם; וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת. יט,י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ. יט,יא וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד-גָּדוֹל; וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח. יט,יב וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט, עֹד מִי-לְךָ פֹה--חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר: הוֹצֵא, מִן-הַמָּקוֹם. יט,יג כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ. יט,יד וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה, אֶת-הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו. יט,טו וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת--פֶּן-תִּסָּפֶה, בַּעֲוֹן הָעִיר. יט,טז וַיִּתְמַהְמָהּ--וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר. יט,יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ--אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר: הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה. יט,יח וַיֹּאמֶר לוֹט, אֲלֵהֶם: אַל-נָא, אֲדֹנָי. יט,יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן, בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי; וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה--פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי. יט,כ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה--וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא--וּתְחִי נַפְשִׁי. יט,כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו--הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ, גַּם לַדָּבָר הַזֶּה: לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. יט,כב מַהֵר, הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר, עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר, צוֹעַר. יט,כג הַשֶּׁמֶשׁ, יָצָא עַל-הָאָרֶץ; וְלוֹט, בָּא צֹעֲרָה. יט,כד וַיהוָה, הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה--גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת יְהוָה, מִן-הַשָּׁמָיִם. יט,כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה. יט,כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח. יט,כז וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם, בַּבֹּקֶר: אֶל-הַמָּקוֹם--אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם, אֶת-פְּנֵי יְהוָה. יט,כח וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן. יט,כט וַיְהִי, בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-אַבְרָהָם; וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט, מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים, אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט. יט,ל וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא, לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר; וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה--הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. יט,לא וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ. יט,לב לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ; וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. יט,לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן, בַּלַּיְלָה הוּא; וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. יט,לד וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע. יט,לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא, אֶת-אֲבִיהֶן--יָיִן; וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. יט,לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט, מֵאֲבִיהֶן. יט,לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב: הוּא אֲבִי-מוֹאָב, עַד-הַיּוֹם. יט,לח וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי: הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן, עַד-הַיּוֹם.
לחברים היקרים.
יש כאן סיפורים פיקנטיים הנוגעים לחורבן "סדום ועמורה" ומעשה בנותיו של לוט.
יש כאן סיפור שאני חודש בו ב"מפוברק" .והכוונה שהוסף לספר בראשית בתקופת בית שני או לאחריו.
הסיפור מתחיל ב-2 מלאכים המגיעים לשער העיר "סדום". אבל הסיפור הוא המשכו של הסיפור מפרק י"ח, שם מדובר בשלושה אנשים. לא במלאכים. להיכן הלך השלישי , אין איש יודע.
על פי "תורת ישראל", המילה "מלאך" אין הכוונה לאדם עם כנפיים, כמו בדת זרטוסטרא, אלא מדובר בשליח בשר ודם. ואכן, על פי הסיפור שבפרק י"ח, ה,אנשים" נשלחו לאברהם בכדי לבשר לו על הולדת בנו בעוד שנה ועל חורבן סדום ועמורה. זאת הייתה שליחותם.
מכאן הם ממשיכים לסדום על פי "משימתם, שם פוגש אותם לוט בשער העיר. משראה את האנשים שכנראה היו נראים אחרת מתושבי סדום, הוא החליט להכניסם לביתו בכדי שלא יפגעו ובכדי לקיים מצוות "הכנסת אורחים".
לוט מפציר בהם להכנס לביתו. ודואג להם באופן אישי. כיאה לטיפול באנשים שהלכו ברגל והינם עייפים. רוחץ את רגליהם, מאכיל אותם בכל טוב . אך לפתע, כשרצו ללכת לישון, אנשי סדום באו והתגודדו סביב הבית וקראו להוציא אליהם את האורחים בכדי לחקור אותם ואת הסיבות להגעתם לסדום.
לוט שידע את רוח הדברים, כנראה שהריח לינץ, יצא מביתו תוך שהוא סוגר את הדלת . ללוט שהייתה לו "תרבות עברית" האומרת שחובה להגן על האורח, אפילו בגופו (מנהג הנשמר עד היום אצל הבדואים). מחליט להקריב את שתי בנותיו ומציע לצובאים על ביתו, את שתי בנותיו הבתולות . שיעשו להן ככל חפצם, העיקר שיניחו לאורחים.
אנשי סדום שראו שלוט מגן על האורחים, אומרים לו בזילזול "הרגע הגעת, וכבר אתה בה לשפוט את אנשי סדום את אורחות החיים, חכה קצת, ויקרה לך יותר גרוע מאשר נעשה להם.
כאשר ראו האורחים את המצב מתלהט, הושיטו יד והכניסו את לוט הבייתה.ואת האנשים המתלהמים שעמדו ליד הדלת, היכו בסנוורים, עד שלא יכלו לראות אפילו את דלת ביתו של לוט.
המלאכים מספרים ללוט על התוכנית להפוך ולהחריב את העיר. ושואלים אותו מיהם בני ביתו. לוט מספר להם שבנוסף לאישתו ובנותיו, גרים איתו גם שני חתניו לעתיד. הנמצאים בחוץ. ולטו יוצא החוצה לספר להם על הבשורה המרה להזמין אותם להצטרף אליו ולהנצל. אך חתניו צוחקים עליו ומסרבים לבוא בעיקבותיו.
עת השחר עולה, המלאכים מדרבנים את לוט שיקח גם את בנותיו ושיצילן. משלוט מתמהמה, לוקחים האורחים את לוט , אישתו ושתי בנותיו ומוציאים אותם להרים מחוץ לסדום. ואומרים לו. רוצו ישר אל ההרים ואל תסתכלו אחורנית.
אך לוט, מתווכח עם האורחים ומבקש מהם ללכת אל העיר הקרובה "מצער". כי היא קרובה יותר לסדום. המלאכים נעתרים, וכך העיר "מצער" ניצלת מגורל דומה אשר היה צריך להיות לה , כמו לעיר סדום.
לוט מגיע לעיר "מצער" עם זריחת השמש. ועם התרחקותו של לוט, אלוהים המטיר אש וגופרית על סדום ועמורה ועל כל ערי הכיכר אשר באיזור סדום.
אולם... בדרך ליר "מצער", שמעה אשת לוט את ההמולה הגדולה שאירעה בסדום, והפנתה את פניה לאחוריה. בניגוד למה שנאמר להם. והיא הפכה לנציב מלח.
בבוקר, משלוט קם וראה את כל הקיטור וההרס של ערי הכיכר, התחיל לפחד גם על גורל העיר מצער. והוא החליט לצאת מן העיר . לוט לקח את שתי בנותיו ויצא להרים. משהחשיך, הם נכנסו לישון במערה גדולה שמצאו.
הלילה ירד. בנותיו של לוט שראו את מה שקרה לערים ואת החורבן, סברו לתומן שלא נותר איש בחיים שינשא להן. והן החליטו לעשות מעשה בכדי להמשיך את החיים בעולם.
הן טיכסו עיצה והחליטו בניהן להשקות את לוט אביהן לשוכרה עד אבדן החושיו. אז תבוא הגדולה ותאנוס את אביה, ולמחרת, תבוא הצעירה ותאנוס גם היא את אביה. ככה יכנסו שניהן להריון. וכך יצילו את עולמן. כך עשו .
לבן של הבת הבכירה קראו מואב, לבן של הבת הצעירה קראו עמון. וכך קראו להם עד היום שבו נכתב הסיפור. כמו שאמרתי כנראה בתקופת בית שני או אחריו.
בכבוד רב.
שלום הלוי.
"בית הלויים". יהדות על פי "תורת ישראל" באהבה.
שלום הלוי
תודה לך על הכמה רגעים קסומים שקראתי בפוסט שלך מספר בראשית.
חזרתי אחורה בזמן בימים שאבי ז"ל איש דתי מאוד שהיה מלמד אותנו דברי תורה
ומספר לנו בדרך מרתקת ס...
שלום הלוי
תודה לך על הכמה רגעים קסומים שקראתי בפוסט שלך מספר בראשית.
חזרתי אחורה בזמן בימים שאבי ז"ל איש דתי מאוד שהיה מלמד אותנו דברי תורה
ומספר לנו בדרך מרתקת סיפורי משל וערכים.וכשאבי היה מספר את סיפוריו
זו הייתה צדה לדרך לכל החיים לכל מי ששמע את סיפוריו.שוב תודה
שלום הלוי היקר,
תארת כל כך יפה.אני תמיד נהנת לקרוא את אשר אתה כותב.
אולם(ואין אף פעם בלי"אולם")לא ציינת על סמך מה אתה מציע שזה סיפור מאוחר.שנית,אולי אני הטועה,אבל איני...
שלום הלוי היקר,
תארת כל כך יפה.אני תמיד נהנת לקרוא את אשר אתה כותב.
אולם(ואין אף פעם בלי"אולם")לא ציינת על סמך מה אתה מציע שזה סיפור מאוחר.שנית,אולי אני הטועה,אבל איני זוכרת שהחתנים ניזכרים,אקרא שוב את הפרק.
וכעת לתשובות:הסיבה שהסיפור ,לפחות חלקו מאוחר,כך סוברים,מפני שהבנים שנולדו לבנות לוט שמם"עמון" ו"מו-אב"בתקופה שהשינאה לשני עמים אלה כבר התפתחה,ורצו לומר ,אלה עמים שהם תוצאה של לידת גילוי עריות.
שנית,העיר"מצער"אף זה הוא סיפור אטימולוגי,(שמסביר סיבת שם ותופעה)המילה "מיצער" עצמה פרושה"מעט"כלומר אל תלכו רחוק כי היא קרובה.גם זה נימוק שמסביר שזהו סיפור שסופר אחרי המאורעות.
הפיכת סדום ועמורה כניראה היתה הארוע שאנו מכנים"רעידת האדמה שיצרה את השבר הסורי-אפריקני"
ויש בו מן ההיגיון שבמיקרה כזה,כך סיפרו לי גם ניצולי שואה,שהבנות חשבו שהן היחידות שנישארו בתבל.
אשת לוט שהסתכלה לאחור למרות האיסור-יש בהפיכתה לנציב מלח מן החינוכי.אם את רוצה להתקדם בחיים-אל תביטי בגעגועים אחורה. סדום היתה עיר עשירה מאד.כי הסחר במלח הביא עושר רב למקום והאגדה טוענת שהיא הביטה בצער על כל מה שנחרב.ולכן לא יכלה להתקדם.
גם היהודים שלא עזבו בזמן את אירופה כי הביטו בגעגועים אחורה על רכושם ובתיהם -חייהם עלו בעשן ולא נותר מהם אלא שריד מעט.
אבל,כמובן שלא היית חייב ברשומה היפה שלך לציין דברים אלה.אני רק רציתי להוסיף נופך לדברים היפים שאתה כתבת בשום שכל.ותודה על כך.
ועוד לשלום הלוי,
צדקת!קראתי שוב ואכן חתניו ניזכרים ואפילו שלעגו לו.סליחה על ההערה.טעיתי.מעניין רק בזכותך שמתי לב לעניין זה.אף פעם לפני כן לא שמתי לב לזה.
לרחל וטובה היקרות.
תודה על תגובתכן,
שמח על כך שהנכן נהנות מקריאת כתבותי.
לטובה היקרה.
אכן, יש לך ידע רב "בתורה" .
אך אגל...
לרחל וטובה היקרות.
תודה על תגובתכן,
שמח על כך שהנכן נהנות מקריאת כתבותי.
לטובה היקרה.
אכן, יש לך ידע רב "בתורה" .
אך אגלה לך סוד קטן.
שאלת, איך אני קובע שדבר מה נכתב בתקופה מאוחרת ?
הדברים הם פשוטים.
א. הדברים נכתבו בדיאבד. על העבר.
ב. הדברים יוצאים מההקשר של הכתוב מלפנים ומאחור.
ג. השפה שבה כתובים הדברים, היא שפה שסיגנון הדיבור והכתיבה בה שונה מהסיגנון של התקופה המדוברת. לדוגמא "שירת מרים". רואים על פי סיגנון המילים שהוא "הודבק" .
דוגמא ספר במדבר - משה מצווה מלחמה על המדיינים, לאחר הריגת הזוג ההולל בידי פנחס . הכותב שכח שהאירוע אירע בשדות מואב. ואילו המדיינים חיו מדרום לאדום. "זנות" הינה צורה של "עבודת האלה עשתורת" הכנענית ולא ממנהגי המדיינים "העבריים" איתם ובניהם חי משה רבנו במשך 40 שנה לאחר בריחתו ממצריים.
ספר בראשית - סיפור גן העדן בפרק ב . (למרות המסרים החיוביים שם)
ספר בראשית- חלום יעקב . מלאכים עם כנפיים, קיימים רק ב"דת זרטוסטרא".
ספר בראשית - מאבקו של יעקב - יעקב ממהר לחצות את היבוק מפחד מאחיו. אך אחיו ממתין לו עם גדוד פרשים מעבר הנהר. יעקב מעביר במהירות את בני משפחתו, את הנהר. אך לפני שהוא חוצה את הנהר, הוא "חייב" להאבק עם אדם בכדי לקבל ממנו ברכה. נשאלת השאלה : בשביל מה ? הרי אלוהים ברך אותו לפני שיצא מחרן.
הפתרון לשאלות היא בתשובה "למה בני ישראל לא אוכלים את גיד הנשה" למרות שאין איסור כזה בתורה. כך שהמנהג הוא מנהג של "כשרות, יהודית ותו לא שחיפשה הצדקה בתורה.
שיהיה לכן יום נפלא. ולהתראות בפרקים והכתבות הבאות.