אבא אנסקי

אף אחד עוד לא המציא את החוג ההכרחי ללימוד בטיפול בהורים הזקנים וחסרי הישע.

אלכס אנסקי לא ידע כיצד מתמודדים עם מצב זה.

הבעיה של אלכס היתה קשה במיוחד, קודם לכם היה אביו אישיות מרשימה, גבר גבה קומה בעל חזות והתנהגות של ג'נטלמן אמיתי, מופנם ועצמאי. אנסקי האב לא ביקש מעולם עזרה  או סיוע מאנשים, ולא6 היה מוכן לעשות ולו מחווה קטנה כדי למצוא חן בעיני מישהו

הורי ילידי בולגריה, שניהם למדו שירה בבי"ס לאומי למוסיקה והכירו בחזרות המקהלה  לאופרה "אאידה". בשנת 1934 התחתנו ואני בנם הבכור5 וילדם היחיד, נולדתי בשנת 1939.

אחרי מלחמת העולם השניה החליט אבי לעלות ארצה לפלשתינה דאז. אמא התנגדה ואמרה אסור שיהודים יהיו מרוכזים במקום אחד צריך לפזרם אחרת קל יהיה להורגם. היא לא רצתה לחיות בארץ כל כך חמה, הארץ הזאת מקום לבדואינים ולא לאירופאים. לא עזר לה כלום, אבא קנה אישור כניסה וכרטיסי נסיעה. מזוודה קטנה, רק בגדים מעטים לקח ספר תנ"ך ובנג'ו כלי נגינה הדומה למנדולינה, נמכור אותו ויהיה לנו כסף לסידורים הראשונים אמר.

היתה זו שנה קשה סוף מלחמת העולם השניה ותחילת מלחמת העצמאות.

את הבנג'ו לא הצליחו למכור, עברית לא דיברו, אלכס בן השבע חלם להיות כמו כל יתר הילדים, זה דבר אחרון שאמו רצתה, הבן שלי ישאר אירופאי תרבותי, יהיה אמן זמר או פסנתרן ואולי שחקן.

אמי היתה שחקנית תיאטרון, שלטה בשלש עשרה שפות רק עברית לא ידעה. אבא לעומת זאת שלט רק בבולגרית, ולחם נגד השפה העברית כל חייו.היו לו שעות רבות של שתיקה אך זו היתה שתיקה רועמת.

ממכשיר הרדיו קלט בין היתר חדשות בולגרית מה.בי.בי.סי. הדפיס זאת במכונת הכתיבה ושכפל במכונת שיכפול ישנה, והפיץ את החדשות.

כל יום בשעה שבע בבוקר, היה אבא הולך ליפו, מעאמיד ארגז בפינת הרחוב, מניח את העתונים שם אבן שלא יעופו, היו באים והולכים, לוקחים עותק ומכניסים את מעט הכסף לקופסת פח. הוא התבייש במעשה, אך הגשים את חלומו ומצא דירה חדר כביסה על גג ישן, באזור התחנה המרכזית, בשביל אבא זה היה הצפון של תל אביב. בחדר הקטן התקין מקלחת, בפינה הקטנה הציב ארון וקרא לזה המטבח שלנו, צריכים היינו לאכול את התבשילים שהוא הכין, קשה להאמין אילו דברים איומים הוא האכיל אותנו, כמעט נחנקתי מהאוכל הנורא הזה.

אמר מצאה עבודה בסניף מפא"י, ניקתה את הרצפות, רחצה את הכוסות והצלחות, ואני הרמתי את הכסאות על השולחנות, היא שנאה את העבודה ואמרה, מי הם האנשים הפרימטיביים האלו? לא מדברים רק צועקים, מעשנים ומכבים את הסיגריות בתוך כוסות התה הריקות, מהר מאד עזבה עבודה זו.

אמא דאגה לעתיד, ודרשה ממני להתלבש כאילו אני עולה לתורה לבר המצווה, הילדים צחקו לי והייתי מאד אומלל, אבל לא העזתי לעשות משהו בניגוד לדרישותיה של אמא. היא לימדה אותי דקלום ומשחק, יום אחד הלבישה אותי בבגדים קרועים ומלוכלכים, ואמרה לי, לך לרחוב אלנבי תעמוד שם ותבקש נדבות, לפי סכום הכסף שתביא הביתה אדע אם שיחקת את הילד המסכן טוב או לא טוב.

בחורף לא פעם נכנסה לאיז בית חולים, ובצחוק סיפרה לי לפחות שכבתי לילה אחד במיטה נקיה בחדר חם וזכיתי לארוחה טובה.

אמא לא החזיקה מעמד בקשיי המקום בקשיי החיים, היא עזבה אותנו ונסעה לארצות- הברית, נשארתי לבדי עם אבא.

לאט לאט החל אליעזר אנסקי לדבר בליאות רבה, והתקשה להמשיך בשיחה, קשה היה לראות ענק זה בחדלונו.

יום אחד בעת ביקור אצל אבא בבי"ח קח אותי הביתה אמר, איני רוצה יותר אינפוזיות וזריקות.

אליעזר נולד לאב סוחר ואם עקרת בית, ארבעה בנים וארבע בנות, הוא היה הצעיר והבעייתי ביותר, לא היה מסוגל לקבל הוראות מההורים או מהמורים, למרות זאת היה תלמיד מצטיין.

אבא לא זכר מתי הכיר את גיזלה, פגשתי אותה בשנת שלושים ושלש שלושים וארבע, היא היתה יפה ומלאת חיים, התאהבתי בה מיד, היא עבדה ככובענית, לא אשכח איך עיצבה כובעים יפהפיים, איך כבשה את אנשי התיאטרון כשהתחילה לשחק את תפקיד הגבירה שעבורה הכינה את כובעיה.

כאשר נסגר תיאטרון האוהל, אבא אנסקי החל להגשים חלום ישן שלו הציור. עד היום אינני מבין כיצד רשמיו העדינים לא הוצגו בתערוכה.

אלכס הבן אמר, אבא לא וויתר מעולם, תמיד דרש שלימות ומקצועיות מעצמו ומכל הסובבים אותו, אפילו בהיותו מרותק לכסא, והמטפלים סועדים אותו בביתו, נטל שוב יוזמה הקים תיאטרון זוטא לשני שחקנים והחל לעבוד איתם על הצגה חדשה.