אושוויץ

אושוויץ

בקיץ 1944 חיסלו הנאצים את מחנה בליז'ין ושלחו את כולנו ברכבות

לאושוויץ.

כולנו היינו לאחר מחנה העבודה בפיוטקוב ומחנה הריכוז בליז'ין כך

שידענו,לפי כיוון הנסיעה,לאן מובילים אותנו!

בדרך אבא שלי יזם ניסיון בריחה על-ידי חיתוך ריצפת הקרון ולרדת כאשר הרכבת עומדת

איפה שהוא ולשכב בין האדנים עד שהרכבת תתרחק.אז לרוץ ליערות אשר במרחק מה לצידי הדרך.

למרבה הצער התברר שעבר שם פס פלדה והמשורית שלנו יכלה לנסר רק עץ.

אבא הציע להמשיך ולנסר בכיוון שאין בו ברזל אבל רוב אנשי הקרון התנגדו לכך בנימוק

שאלו אשר לא יברחו יוצאו להורג כאשר הנאצים יראו שנוסר שם חור ברצפת הקרון.

ככה המשכנו לנסוע עד אשר הגענו לאושוויץ.צחוק הגורל הוא שאני כנראה היחיד שנותר בחיים מכל הנוסעים בקרון.

לאור העובדה שהגענו ממחנה ריכוז ולא מגטו לא עשו לנו הנאצים סלקציה[בעברית:מיון]

בכניסה לאושוויץ.כך קרה שילד כמוני שהיה אז בן עשר וכמה חודשים שרד את הכניסה

לאושוויץ, בפרט שעל-פי עצתו של אבא הצהרתי שאני בארבע שנים יותר מבוגר.

הגרמנים הכניסו אותנו למחנה אושוויץ 2 הנקרא בירקנאו שזהו מחנה ההשמדה.

היו שם מחנות מסודרים לפי ה-.A,B,C

.לאחר מיון ראשוני בתוך המחנה קיבלנו מספר

על יד שמאל [למשל על ידי השמאלית חרוט B 2270  המספר

קבלת המספר פירושה היה שאין כוונה להרוג אותנו באופן מידי.

  היה מחנה של בית-החולים וצמוד אליו תאי-הגזים והמשרפות.

גוצ'ה נשלחה למחנה! שהיה מחנה נשים,ואבא ואני למחנה הגברים אבא הוצב לבלוק [מין מבנה מוארך] מספר 8 אם אינני טועה ואני לבלוק מספר 29 שכונה

בשם:קינדר בלוק ובעברית בלוק הילדים.בבלוק הילדים היו נערים עד גיל שמונה-עשרה.

רובם המכריע של הילדים היו יהודים והיה גם מספר קטן של ילדים רוסיים ופולניים-הכוונה ללא

יהודים!

מדי פעם הופיע ד"ר מנגלה הידוע לשמצה ובחר שניים או שלושה ילדים אשר נלקחו לניסויים

ואיש מהם אף פעם לא חזר אלינו.

אותנו היו רותמים לעגלה גדולה שנקראה "רולוואגן" ועליה העמיסו מה שרצו שנעביר ממקום אחד

לאחר.ליצולים העמידו את הגדולים והחזקים ביותר והשאר,כמוני,נקשרו עם לולאה בצידי העגלה וכך

משכנו את העגלה ורצנו לאן שהקאפו אשר השגיח עלינו והלך מאחורינו עם שוט בידו אמר שנלך.

כל יום קיבלנו מנת מרק אשר תמיד ביקשנו שיהיה סמיך ולא רק נוזל עכור ומנת לחם לאיש.

בגלל שעם העגלה הסתובבנו בין המחנות שהיו בבירקנאו ידענו הרבה על מה שקורה וגם השגנו,מדי פעם,עוד קצת מזון.

זכור לי שיום אחד עשו לנו מסדר. יהודי מבוגר שלא עמד ישר נלקח על ידי איש האס.אס והוכה עד מות כאשר הנאצי דפק את ראשו בקיר.למחרת אבא שלי נשלח לעבוד במטבח ואמר לי להגיע קרוב למטבח בכדי שהוא יוכל לזרוק לי קצת אוכל.עשיתי כדבריו וכאשר האוכל, כמה תפוחי-אדמה מבושלים, היה כבר בידי ראיתי שמתקרב אלי אותו הנאצי אשר ביום הקודם דפק את ראשו של היהודי החלש לקיר ורצח אותו.

חששתי לרע ביותר והחלטתי שלא אספר לו מניין יש לי את תפוחי-האדמה ואם ירצה שיהרוג אותי.

הבנתי שאין שום טעם לנסות ולברוח כי כדור אקדח ישיג אותי בקלות רבה.

נעמדתי וחיכיתי לנאצי שיבוא אלי וכאשר הגיע אלי הורדתי את הכובע והשתחוויתי  לו בהתאם להוראות.

 הגרמני הסתכל עלי,חייך והושיט לי בונבון,קיבלתי את הבונבון ופחדתי להכניס אותו לפה שמא הוא

מורעל אבל הגרמני שוב חייך ועמד על כך שאוכל את הבונבון ואני הכנסתי אותו לפה וזה היה באמת

בונבון.הוא אמר לי ללכת כאשר ידו מונחת על קת האקדח ואני הלכתי וחשבתי לי שעוד רגע אחטוף כדור בגב אבל הקפדתי שלא להסתכל אחורה שלא יתעלל בי על כך שלא סמכתי עליו.

בצורה כזאת נמשכו החיים כאשר מדי יום ביומו נאבקים לשרוד עד ליום הבא.

יום אחד החליט ד"ר מנגלה לעשות סדר ולמדוד את גובהם של כל ילדי בלוק הילדים ומי שלא יהיה מספיק גבוה ישלח לתאי הגזים.

מנגלה ריכז את כולנו והודיע שכל מי שגובהו יותר ממטר וחמישים ס"מ הוא בסדר.ניסיתי לשים חתיכות עץ בנעליים בכדי להרוויח עוד כמה ס"מ אבל ד"ר מנגלה הורה שכולנו נימדד ערומים ובלי נעליים.

הגובה שלי אז היה מטר ועוד 33 [שלושים ושלושה]ס"מ,על כן נבחרתי כאחד מארבעים ילדים אשר דינם נגזר!

הובילו אותנו לשער המחנה ומשם היינו צריכים להמשיך וללכת עד למשרפות.בדרך ליוה אותנו

ה"בלוק אלדסטה" שזהו הקאפו האחראי על הבלוק,בתרגום לעברית זה "זקן הבלוק".

"זקן הבלוק" שלנו היה גרמני אשר נשלח לאושוויץ באשמת רצח-הוא רצח את אשתו-לפחות זה מה שסיפרו עליו בבלוק.יחסית לקאפו אחרים הוא היה אנושי יותר ולא התעלל בנו כמו שעשו קאפו אחרים.

כאשר הגענו לשער היציאה מהמחנה עמד שם הוס שהיה אז מפקד אושוויץ כולו.הוא היה יליד העיר הגרמנית פרנקפורט אמיין וגם "זקן הבלוק" שלנו היה מאותה העיר."זקן הבלוק"  פנה למפקד אושוויץ וביקש לשחרר שני ילדים:אחד שהיה ילד יהודי מאותה העיר פרנקפורט וילד נוסף יליד הולנד אשר שימש כפילגש ל"זקן הבלוק".למרבה המזל מפקד אושוויץ היה במצב רוח טוב ואישר את בקשתו של "זקן הבלוק".היה ברור ששני הילדים שניצלו צריכים להודות למפקד אושוויץ שאישר את חזרתם למחנה.שניהם הודו לו ופנו אליו שכולנו,כול הארבעים ילדים עובדים בנאמנות ורצים עם ה"רולוואגן"

ועושים את המוטל עלינו על כן הם מבקשים ממנו להחזיר את כולנו למחנה ולבלוק הילדים.

הפניה הזאת הייתה מעשה מאד לא צפוי כי זה דרש אומץ לב בלתי רגיל,היה סיכוי סביר שהוא פשוט

יבטל את הסכמתו להחזיר את שני הילדים ולא יבטל את הוראותיו של ד"ר מנגלה הארור.

הקאפו הראשי של המחנה התערב גם הוא והזכיר שאפשר לשלוח אותנו לתאי הגזים בכול יום שהמפקד ירצה ולא דווקא באותו היום.מפקד אושוויץ נענה לבקשת הילדים וביטל באותו יום את הוראתו של מנגלה,ואני נשארתי בחיים ויכול לספר לכם על כך!

יום אחד שוחחתי עם גוצ'ה דרך גדר התיל החשמלית אשר הפרידה בינינו,בין המחנה בו נמצאנו לבין מחנה הנשים C ,ואני אמרתי שאני מאד רעב.גוצ'ה  היקרה לקחה חלק ממנת הלחם שלה

ודחפה אותה אלי מתחת לגדר החשמלית כדי שאוכל.זה היה מעשה יוצא דופן כי גם היא רעבה ללחם

וזה ביטא את יחסה האוהב אלי!

בכול בוקר היינו רואים אסירים אשר נמאס להם לסבול ונואשו מכול תקווה-הלכו אל הגדר החשמלית והתאבדו על ידי נגיעה בגדר.

באמצע חודש ינואר 1945 [כאשר לי מלאו 11 שנים] התקרב הצבא הרוסי לאושוויץ והנאצים הזדרזו

לפנות את המחנה ולהרוס את מה שיכלו כדי להסתיר עד כמה שיכלו את הזוועות והפשעים שעוללו שם!

יצאנו משם ברגל למשא בן מספר ימים אשר ידוע כצעדת המוות ועל כך אספר לכם בפרק הבא!

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,

חשוב התרגיל!