מאטהאוזן-גונסקירכן והשיחרור

מאטהאוזן-גונסקירכן והשיחרור

במחנה מאטהאוזן היו אנשים מכל הסוגים.יהודים אשר הגיעו לשם ממחנות קודמים כמוני ויהודים אשר

הובאו מהונגריה אשר בה שירתו מקודם בצבא ההונגרי ושימשו בעיקר כעובדי עזר עבור הגרמנים,כעת

כאשר הנאצים החליטו שהם כבר לא מועילים הביאו אותם למחנה הריכוז.

היו גם בני כול העמים שנשלטו על-ידי החיה הנאצית.היו ספרדים אשר נלחמו נגד השילטון הפשיסטי

של פרנקו וכאשר פרנקו ניצח ברחו לצרפת ומשם הובאו למאטהאוזן על ידי הגרמנים אשר כבשו את צרפת.

היחס לאסירים היה זוועתי והוטלו עונשים קבוצתיים על כל דבר ועל לא דבר.

לדוגמא הקאפו גילה אצל אחד האסירים מלח בכיסים כי הבן-אדם הצליח "לגנוב" קצת מלח שיוכל ללקק אותו

כאשר הרעב יהיה קשה מנשוא.

הנאצים השכיבו את כולנו על הרצפות וחייבו אותנו להתגלגל על הארץ עד שפירור המלח האחרון ישפך

מכיסיו של "הפושע"!

במקרה אחר כאשר אחד לא עמד ישר במסדר הוכרחנו, כול אנשי הבלוק,לעשות פול קום במהירות כאשר

מי שמפגר ליפול מקבל מיד מכות בשוט.

באחד המקרים הנאצי הילקה נער בשוט על ישבנו הערום וכאשר האומלל פלט מהישבן מרוב כאב

הוא הוכה על כך שליכלך את השוט עד שנרצח!

בשלב מסוים הועברנו למחנה אוהלים אשר נקרא:צלט לאגר.

במחנה האוהלים פגשנו ביהודים אשר הגיעו מהצבא ההונגרי ,כפי שסיפרתי מקודם.

במחנה האוהלים היו רק יהודים והוא נועד לזרז את השמדתינו בלי שום מאמץ והשקעה מצד הנאצים.

במחנה הזה היו מקרים שאדם נפטר מחולי או מרעב בערב ובבוקר מצאו אותו כאשר חלקים מגופו

חסרים כי הם נאכלו.

הבעיה הייתה שהאנשים אשר הגיעו מהצבא ההונגרי לא התרגלו עדיין לרעב ולסבל כמו שאנחנו

אשר באנו ממחנות ריכוז קודמים.

היה שם נאצי, סגן מפקד מחנה האוהלים, אשר הצטיין במיוחד באכזריותו הרבה.

זכורים לי מספר מקרים בהם ביטא זאת.

פעם תפס כמה נערים אשר ניסו לקחת מעט אוכל והוא קשר את ידיהם מאחור וגילגל אותם במורד הגבעה,

אחד מהם נשאר בחיים.

פעם אחרת התגנב יהודי אל המקום בו היה האוכל וניסה לקחת מעט מזון,הנאצי ירה בו בשלבים כאשר

האומלל חסר הישע שוכב על הארץ ומשמש מטרת אימונים לקצין האס.אס הארור.הוא נורה בכול יד ורגל

עד שנמאס לקצין הנאצי והוא סוף סוף הרג אותו.

יום אחד הרגשתי שאני כול כך רעב עד שלא איכפת היה לי למות אם אוכל לפני כן.

החלטתי לעשות מעשה והלכתי ישר אל הקצין הנאצי,מבלי לנסות ולהתגנב לשם,ופניתי אליו:

"אדוני הנכבד,אני רעב מאד אם תואיל לתת לי מעט אוכל?"הנאצי היה מופתע מאד ומילא את המסטינג

שלי במרק מתחתית הסיר וחתיכת לחם,כלומר באוכל אותו ביקשתי.הוא אמר לי שאני יכול ללכת ולחזור למקומי.

הלכתי תוך ביטחון שבטח אקבל כדור בגב והחלטתי שיהיה מה שיהיה אמשיך ללכת ולא אביט לאחור.

הגעתי אל שאר היהודים,ביניהם רבים מאלה שבאו מהצבא ההונגרי,והם הסתערו עלי וחטפו ממני כול

פירור  של מזון וכמעט שקרעו אותי לגזרים באותה הזדמנות.

הגרמני התחיל לירות וכולם ברחו חוץ ממני.

הגרמני קרא לי לחזור אליו ואני כמובן עשיתי מיד כדברו.הוא הושיב אותי על ידו ונתן לי מהאוכל של הגרמנים,לחם, מרק וגם חתיכת בשר והורה לי לשבת שם ולאכול על ידו.אכלתי היטב וחזרתי למקומי בין האסירים היהודים.

באמצע חודש אפריל 1945 הוציאו אותנו הנאצים ממאטהאוזן והוליכו אותנו  ברגל למחנה גונסקירכן אשר

קרוב לעיר האוסטרית לינס.בדרך לא חסרו לנו מיים כי ירדו גשמים ואכלנו כול מה שראינו בצידי הדרך:

עשבים,שבלולים והכול כמובן ללא בישול.

גונסקירכן היה אימפרוביזציה של הנאצים לזירוז השמדת היהודים.קיבלנו כול יום חתיכת לחם עבש ומיים

חולקו מטנקר ככה שכמות המיים הייתה מאד מצומצמת.בעיקר נהנינו ממי הגשם אשר ירד בשפע באותו

זמן.

בהיותינו בדרך בין המחנות פגשו בנו אנשי הצלב האדום והם הבטיחו שידאגו לנו.

הם קיימו את הבטחתם ושלחו חבילות מזון עבורינו.הגרמנים פתחו את החבילות והוציאו מהם דברים

שהם היו מעונינים בהם,את השאר חילקו למנות יותר קטנות[כך נשארו להם חבילות רבות] וחילקו את זה

בינינו.

בזמן החלוקה האנשים לחצו אחד את השני והיו כאלה שהתעלפו במאבק לקבל מה שהוא.הגעתי לבסוף

לראש התור וקיבלתי קצת ממתקים ושוקולד כמנה עבורי.לאט לאט אכלתי את מה שקיבלתי והייתי מאד

צמא.למרבה המזל ירד גשם ורצנו החוצה לאסוף מיים לשתיה.הותקפתי בדרך על ידי שני אנשים גדולים

אשר חשבו שנשאר אצלי עוד מה שהוא לאכול והחליטו לשדוד אותי.נלחמתי בהם ואחד מהם נשך אותי מאד חזק באצבע המראה של היד השמאלית שלי.

הנשיכה התמגלה והאצבע הלכה והתנפחה.ימים מספר אחרי כן שמענו יריות של תותחים ושומרי המחנה

נעשו מאד עצבניים.יותר מאוחר נסע מפקד המחנה בג'יפ עם דגל לבן ואז נודע לנו שהצבא האמריקאי

מנצח וקרוב מאד אלינו!השומרים הגרמנים ניסו לפתות יהודים להתחלף בבגדים,הגרמני יתן את מדיו

תמורת הסמרטוטים שלבש היהודי-ברור שאולי רק בודדים הסכימו לשטות כזאת.

המון האסירים הסתער על מחסני המזון ולא אחד נהרג במאבק להשיג מיד את המזון ורבים מתו כי

לאחר שנים של רעב אכלו ובלעו בלי חשבון.

בהיותי ילד קטן בן אחת-עשרה ומספר חודשים לא העזתי להשתתף במלחמות הללו וכמובן שגם לא אכלתי

את מה שלא היה לי.

למחרת בבוקר יצאתי מהמחנה ופגשתי חיילים אמריקאים אשר נתנו לי אוכל ושתיה-הגיעה שעת השיחרור!!!

רופא צבאי אמריקאי טיפל באצבע שלי הנפוחה וריפא אותה.

ה-4.5.1945 לגבי נסתיימה מלחמת העולם השניה-כעבור עוד מספר ימים נגמרה המלחמה רשמית!

כל הזכויות שמורות לסבא משה

לא חשוב הגיל,

חשוב התרגיל!