הירהור יומי הישות היהודית בפרשת דרכים

ממתי שאני מכיר את עצמי תמיד שאפתי לשווין וצדק חברתי ומוסרי בנינו ובין שכננו. אבל יום בהיר אחד לאחר העימות באולפן בין דן מרגלית לחבר הכנסת זחאלקה לפני כמה חודשים בתוכנית "ערב חדש" רק גרם לי להתמודד עם הגיון שלו הכרתי בעבר אולי נכנה את זה בפשטות "חוסר הגיון". העימות בין השניים רק חידדו את הפערים,פצעי השינאה שאינם מגלידים והסיכסוך העמוק והאפל בנינו לבין העם הפלסטנאי. התחושה היא שכל אחד יש את האמת שלו. חבר הכנסת זחאלקה מייצג את האינטרסים של העם הפלסטני שכולל גם את החמאס ופת"ח ואין ספק שבחלום הרטוב שלו הוא מייחל ליום שבעתיד הלא רחוק תקום האומה הפלסטנאית על כל שטחי מדינה ישראל. ומנגד דן מרגלית היא הדוגמה המייצגת כל אזרח בישראלשל מאבק מתמיד יום יום שעה שעה על עצם קיומינו והזהות הבסיסית שלנו. בכל ההיסטוריה של העם היהודי למעט בתקופת החשמונאים שחיו כמדינה עצמאית תמיד חיינו תחת חסות של מעצמה זו או אחרת נזכיר כמה מהם הבבלים, הפרסים, המצרים, הייונים, הרומאים, הצלבנים, הערבים, הטורקים והאנגלים. התחושה שלי היא שאחרי 60 שנות עצמאות אנו נמצאים אולי בשלב הכי קריטי מאז הכרזת העצמאות ב 1948 לעצם קיומו של העם היהודי כמדינה ריבונית. איך זה שהעם היהודי לא מצליח לחיות כמדינה ריבונית לא יותר מ 40 שנה, 60 שנה או 150 שנה ? מחוגי הזמן וההיסטוריה פועלים לרעתנו. מבחינה דמוגרפית אנחנו נשחקים מיום ליום נגד הילודה הטבעית של המגזר הערבי ובעוד כמה דורות נהפוך למיעוט שבתהליך דמוקרטי עלולים לאבד את השילטון .אז מה הפיתרון להישרדות בכל מחיר ? אולי כדי לשרוד ולשמור על עצמאות המדינה היהודית צריך להתעלם מדעת הקהל העולמית ולבצע מהלכים דרסטיים כמו גירוש מבוקר, החלפת אוכלסיה וחוקים שישמרו על צביון העם היהודי ?. כמובן שחלקנו יתארו את המהלכים האלה כ "גזענים" ואנטי דמוקרטיים אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שאנו כעם יהודי פועל ברוב המקרים באופן כמעט משיחי לשמור על הצביון היהודי כשהדגש הוא על התבדלות שזה לכשעצמו מתפרש בקרב העמים כאקט גזעני. אבל המרשם הזה בדיעבד הצליח לשרוד אלפי שנים מבלי לשנות את המתכון המקורי או המרקם העדין של אומה תחת הכותרת "יהדות". אז זה באמת הנוסחה שתביא לנו את הגאולה והעצמאות המיוחלת ? להפוך לעם כוחני כדי להגן בכל מחיר על השימור העצמי ? או האם תחול איזה שהיא פשרה מנטלית וערכית שבו נישאף להיות חלק ממשפחת העמים מבלי לנקוט צעדים קיצוניים שעלולים להביא עלינו שוב פעם את החורבן הלאומי כדוגמת חורבן בית שני ומרד בר כוכבא. אולי סוף סוף נצליח בלב שלם לומר את המשפט המיוחל של הנביא ישעיהו " וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם" ימים יגידו. יהיה מענין לעקוב מקרוב אחרי שיחות השלום בארצות הברית..למה יש לי את התחושה המוזרה שבסוף אנחנו נצא אשמים לכשלון השיחות ותבוסה מחולטת על דעת הקהל העולמית ותמיד נדקלם את הקילשאה הנדושה של "העולם כולו נגדנו" מבלי שנבקר את העומדים בראש העם