השבוי שלי

השבוי שלי

תמיד התלבטתי ביחסי לערבים, האם הם אויבים, האם הם בני אדם כמונו, וכו'. זה היה לפני שנים רבות, 1970, שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, ואני כבן עשרים ושתיים, בן קיבוץ שעושה שנת שרות בקיבוץ צעיר. עבדתי אז בענף הצאן של קיבוץ קטן ליד קלקיליה והייתי מרכז הענף. היו לנו כאלפיים דונם שטחי מרעה, שהיוו חלק נכבד בכלכלת עדר הצאן שלנו.

שנת 1970 הייתה שנה שחונה מאד, והעדרים של שכנינו הערבים הפלסטינאים מקלקיליה החלו חודרים לשטחינו. הקו הירוק נמחק, וזאת הייתה אחת התוצאות של השינוי. מעתה משמר הגבול כבר לא חצץ בינינו לשכנינו. הסיורים שאנחנו הרועים עשינו לא ממש הרתיעו אותם. הייתה להם מערכת מתריעים שראו אותנו לפני שאנחנו ראינו אותם, וכאשר היינו מתקרבים הם היו מעיזים את עדריהם מעבר לגדר החוצצת בין שטחינו לשטחיהם. המצב הזה החל להוות איום על ענף הצאן כי כאמור המרעה סיפק מזון לעדר שלנו.

יום אחד בצהרי היום, בעודי מנקה את מכון החליבה, הגיע טלפון מעובדי הפלחה, שראו עדר של ערבי בשטח המרעה שלנו. לקחתי את חברי איתי ושנינו דהרנו על הג'יפ שלנו לשטחי המרעה. כעבור דקות מעטות התגלה לעינינו עדר לא גדול, מונהג ע"י ערבי זקן, נמוך ודל בשר, כשהוא רועה בשטח שלנו.

קפצנו עליו, סובבנו את ידיו לאחור, ושאלנו אותו מה הוא חושב שהוא עושה כאן. הערבי לא ידע מילה בעברית. קשרנו את ידיו, וזרקנו אותו לחלק האחורי של הג'יפ, ונסענו לבית הממשל הצבאי בקלקיליה. ישבנו איתו על המרפסת של בית המושל, וחיכינו שמישהו שיבוא לטפל במצב. עברה שעה, עברו שעתיים, ובינתיים התחלתי להשקות במים את הרועה הזקן כי חששתי שהוא יתייבש בשמש של יולי. הוא הודה לישוב ושוב  וניסה להסביר לי משהו שלא הבנתי.

לבסוף יצא איש השב"כ שהיה ממונה על האיזור שלנו והיה דמות מוכרת בקיבוצנו, והוא אמר לנו שאנחנו צריכים לקחת את הערבי למשטרת כפר-סבא ולהגיש שם תלונה. כבר רצינו ללכת, אבל אז הוא הוסיף: "חכו רגע, אני צריך לטפל בו", והתחיל להפליא מכותיו בערבי הזקן. תוך שניות פניו של הערבי החלו לזוב דם. זינקתי על השב"כניק ושאגתי באוזניו: "אתה לא מתבייש להכות אדם זקן, ועוד לעיני כל הרחוב?"

השב"כניק, הסתובב אלי וצעק עלי: "תפסיק לבלבל את המוח סוציאליסט טיפש", אבל הוא חדל ממכותיו, ואמר לנו שניקח את הערבי שלנו מפה. לקחנו את הזקן ונסענו לכפר-סבא. בדרך רחצנו את הדם מעל פניו, כי התביישנו להביא אותו במצב כזה לתחנת המשטרה. הבאנו אותו ליומנאי, הגשנו את התלונה ונסענו משם. לא טרחנו לברר מה עלה בגורלו של הערבי ובגורלה של תלונתנו.

כעבור שבועיים בעודי אוכל את ארוחת הצהריים בחדר-האוכל, התיישב לידי השב"כניק, שנהג להתארח מדי פעם בקיבוצנו, והוא אמר לי: "אתה צריך להבין, גם אני האמנתי פעם באידיאלים שלך. הייתי שנים רבות חקלאי באחד המושבים ליד רצועת עזה. ערביי עזה גנבו לי את כל מערכת ההשקייה, נאלצתי לעזוב את המושב ולהתגייס לשב"כ. הערבים האלה מחריבים את הכל."

עבר עוד חודש או חודשיים, ויום אחד כאשר סיירתי בשטחי המרעה ראיתי את הערבי הזקן הולך עם עדרו אחריו, אבל הפעם "מהצד הנכון של הגדר", כלומר לא בשטח שלנו. בירכתי אותו והוא ברך אותי, ואני תהיתי מה הפך אותו לשומר חוק – הטיפול שלי, או של השב"כניק?

סוף דבר, הערבים המשיכו לפרוץ לתוך שטחינו, למעשה הם כילו את כל המרעה. הצאן גמר בהפסד באותה שנה, והקיבוץ החליט למכור אותו ולחסל את ענף הצאן.

אז מי צדק – אני או השב"כניק?