השבוי שלנו

השבוי שלנו

אמא, אני כותב לך, על מקרה פעוט לכאורה, שבכל זאת דכדך את רוחי.

הזחל"ם שלי קיבל משימת סיור בכפר על "הגבול" החדש עם סוריה, שנוצר עם גמר הלחימה של ששת הימים. לפתע הבחנו בין בתי הכפר הסורי הנטוש בדמות של חייל סורי. היה רגע של מתח וכל הרובים כוונו אליו. קראנו לו בערבית שירים את ידיו והוא אכן עשה כך. קראנו לו להתקרב אל הזחל"ם שלנו והעלנו אותו עליו.

הוא היה בחור נמוך קומה, צעיר מאד, ממש נער. נתנו לו מימיה והוא שתה ושתה. ראינו שהוא כמעט מת מצמא. ראינו שהוא מותש. ריחמנו עליו. היו בינינו כמה דוברי ערבית והם הצליחו לדובב אותו. הוא סיפר שחבריו זנחו אותו בבריחתם המבוהלת מפני צה"ל. רחמינו נכמרו עליו ופתחנו את מנות הקרב שלנו ונתנו לו לאכול.

נסענו להסגיר אותו למחנה שבויים גדול שהוקם בימים האחרונים של מלחמת ששת הימים ברמת הגולן. הנסיעה ארכה שעות ולאט לאט הוא התחיל מספר על עצמו ועל משפחתו. שמו היה מוסטפה, הוא בא ממשפחה ענייה מאד, והתגייס לצבא מסיבות של פרנסה. עדיין לא מלאו 17 שנים.

משהגענו למחנה השבויים, ראינו מאות שבויים יושבים על הארץ עיניהם קשורות, ידיהם על ראשיהם, ואנשי המשטרה הצבאית מסתובבים ביניהם. הייתי מפקד הזחל"ם והובלתי את השבוי שלנו מהזחל"ם למכלאה.

מסרתי את מוסטפה למ"צ גברתן שעמד בשער המכלאה. כמו שמסרתי אותו לידי המם-צדיק הוא  הוריד ללמוסטפה מכה הגונה על הראש, קילל אותו בערבית, והושיב אותו בכוח על הקרקע. שאלתי למה הוא עושה את זה, הוא ענה: "זאת קבלת הפנים הסטנדרטית כאן, אם הם לא יפחדו מאתנו הם עלולים להתמרד".

אמא, את חינכת אותי על אחוות עמים, זה אפילו היה כתוב על שער העתון שלנו ("על המשמר"), אבל אולי זאת אשליה? השיבי לי את אמונתי באדם.

בנך האוהב, שמקווה בקרוב לחזור למשק.