אהבה ראשונה (גרסה שנייה)

אהבה ראשונה/ איתן קליש

נויה ונתן נפגשו במקרה, כשהיו בני חמישים, בלוויה בקיבוץ. היא אמרה לו : "זכרתי אותך הרבה יותר גבוה". הוא אמר לה: "אם היינו נפגשים ברחוב לא הייתי מזהה אותך". אחרי הלוויה היא שאלה אותו: "למה לא יצא כלום מהאהבה שלנו?"

בכיתה ח' הוא היה מאוהב בה כל השנה. הוא שיער שגם היא אוהבת אותו, על- פי מבטיה החטופים, אבל אף פעם לא שוחח על-כך עם אף אחד, ובוודאי שלא אתה. זה היה הסוד שלו, והוא שמר עליו בקנאות, מפני חבריו, וגם מפני אמו ואחותו. למעשה הוא התבייש בכוח הזה שהשתלט עליו בניגוד לרצונו.

זה התחיל כאשר בלילה אחד הוא חלם עליה, ולמחרת הוא ידע שהוא מאוהב בה. אבל הוא הרגיש התנגדות עזה לרגשות האלו. כי אמא שלו תמיד אמרה עליה שהיא "חתולה מזוייפת", כלומר שהיא צבועה. כל היחס שלו לזוגיות הושפע מאמא שלו. היא תמיד הצהירה שהיא לא תכניס גבר לביתה, והדגישה שזה בגלל שהבית שלה יהיה רק עבורו ועבור אחותו. היא הייתה מלעיגה בפניו על אביו (שהיה גרוש ממנה כבר כמה שנים), שהוא רץ כל הזמן מאשה לאשה.

נויה חזרה בסוף כיתה ז' לקיבוץ עם משפחתה, לאחר שהות של כמה שנים בצרפת. היא הייתה שונה משאר בנות הכיתה, הקיבוצניקיות, שאיתן הוא גדל מילדותו. הביאה ניחוחות זרים של העולם הגדול. היא ניגנה על פסנתר, היטיבה לרקוד, למדה היטב, הייתה מאד יפה, והיה לה צחוק פעמונים. רוב הבנים של הכיתה היו מאוהבים בה, דבר שהוא לא ידע באותה עת, כי גם הם הסתירו זאת היטב.

נויה ונתן ישבו בשולחנות קרובים באותה כתה והיו מגניבים מבטים חטופים זו אל זה, נזהרים שמבטיהם לא יצטלבו. אח"כ הוא שיכלל את שיטת הצפייה שלו בנויה. כשגילה  כי דמותה משתקפת בחלון שלידו, התחיל מסתכל ממושכות לכיוון החלון מבלי שהיא תרגיש, שהוא מביט בה. כאשר הוא היה בחברתה ניטל ממנו כוח הדיבור. הם השתדלו שלא להיפגש בשבילים, ובוודאי שלא למצוא את עצמם זו בחברת זה, ללא אנשים נוספים.

הוא חשב שזה יעבור לו עם הזמן, אך הרגשות האלו גברו מיום ליום. אפילו למשמע שמה – נויה– הוא היה מתרגש.

ערב אחד בשלהי אותה שנה, הוא ישב לבדו בחדרו. הוא קרא בספר כלשהו, והנה נפתחה הדלת, ונויה עמדה בפתח. היא הסתכלה עליו, והוא הסתכל עליה. הוא נדהם מהאירוע הבלתי צפוי הזה, וקפא על מקומו.

היא אמרה לו: "אתה יודע שאני נוסעת עם משפחתי בעוד שבוע  מהקיבוץ לתמיד. אנחנו עוברים לבאר-שבע. אני יודעת מה אתה מרגיש כלפי, וכך גם אני מרגישה כלפייך.  אני לא מבינה מה קרה לנו, למה חיכינו כל השנה. ועכשיו אני צריכה לעזוב". דמעה נשרה על לחייה. "רציתי לומר לך שלום לפני שאני נוסעת" הוסיפה.  היא נשארה עומדת ומחכה לתגובתו. הוא נשאר לשבת על מיטתו ואמר לה "שלום". היא הסתובבה, ויצאה מהחדר.

שנים רבות עוד הופיעה בחלומותיו.

האהבה הזו שנגמרה בלא כלום, חרתה צלקות עמוקות בנפשו. הוא ירד בלימודים. מעמדו בכיתה התדרדר. שמחת החיים עזבה אותו. שנים רבות הוא המשיך לחלום על נויה. שנים רבות הוא לא הסתכל על אף בחורה. לבסוף הוא אזר אומץ, אחרי שכל חבריו כבר נישאו הוא התחתן עם מתנדבת מדרום-אמריקה.

אחרי שהוא התגרש ממנה, לאחר 17 שנה של נישואים, שבמרוצתם הוא נולדו לו 3 ילדים, הוא החליט לכתוב לנויה מכתב. הוא ידע שהיא נשואה כבר שנים רבות, והוא כבר יצר קשר עם מי שתהיה אשתו השניה, כך שלא היו כוונות רומנטיות מאחורי המהלך הזה, אבל הוא רצה סוף סוף להבין מה קרה להם.

המכתב שלו היה למעשה התנצלות ארוכה על כך שהוא לא נענה לקריאת האהבה. הוא הסביר לה שהוא מאד אהב אותה וראה בה דמות נאצלת. אבל משהו חזק שאינו יודע להסבירו עצר אותו. משהו שהוא לא מבין עד היום. האם זה היה פחד מהמין השני, האם זאת הייתה נאמנות לאמו? האם העובדה שעוד לא היו זוגות בכיתתם עצרה אותו? האם העובדה שמשפחתה הייתה משפחת מדענים ומוסיקאים כביכול ממעמד גבוה עצרה אותו? ואולי הייתה זו התנגדות לכוח חזק ממנו שהשתלט עליו, כי הוא היה אדם שאוהב להיות בשליטה? חבל שלא היה לו עם מי לדבר על-כך.

לאחר כמה שבועות הוא קיבל מכתב מנויה, שדי הפתיע אותו:

היא כתבה שהיא הופתעה לקבל את מכתבו.

הארוע זכור גם לה כמובן, אם כי בואריאציה קצת שונה. שנינו היינו ילדים ושנינו הגענו לארוע עם מטענים שהיו כנראה לא פשוטים. אני הייתי נערה שחוותה הרבה מעברים קשים. אם זכור לך, משפחתי יצאה מהקיבוץ לפריז, כי אבי למד שם לימודים הקשורים למדע הגרעין. עד כיתה ז' נסענו לתקופות שונות 3 פעמים. כל מעבר כזה וחזרה לקיבוץ היה מאד קשה עבורי. הרגשתי בחברת הילדים "יצור חריג".

כשהגעתי אליכם בכיתה ח'  ידעתי שזה רק לשנה. נכון הייתי תלמידה מצטיינת, אבל מנותקת מכל מערכת חברתית. התיאור שלך אותי כמרכז חברתי (ותודה על כך שראית בי ילדה יפה וחכמה...) רחוק מהמציאות, ובכל אופן אני לא הרגשתי כך.

בעיניים שלי אתה היית לב הקבוצה. בעיני היית בחור מאד נאה ומאד נבון. כיוון שהרגשתי חלשה בקבוצה המגובשת שהצגתם, לא עלה בדעתי להתקרב אליך אז. אך העיניים שלך שבלשו אחרי במשך חצי שנה אותי. לפני שעזבתי  את הקיבוץ רציתי מאד ליצור קשר.

כשבאתי אליך באותו ערב לפני עזיבתי, אכן דיברתי בקול רועד, אך לא באתי "לומר לך שלום" אלא להתוודות על אהבתי, ואכן עשיתי זאת באופן מקוטע. אבל אתה בתגובותיך חסמת אותי.

ודאי זכור לך שני מכתבים שהחלפנו מיד אחרי עזיבתי. המכתב שלך פגע בי, ולקח לי הרבה זמן להשתחרר מהסיפור הזה שלנו.

בינתיים שנינו כבר "ילדים גדולים", ואין צורך לסחוב בצורה כל-כך טרגית מטענים מהעבר.

שעתיים לאחר שהסתיימה הלוויה, צלצל הטלפון בביתו. נויה שאלה אותו מה שלומו, והוסיפה כי שמעה שהוא התגרש לפני כמה חודשים. היא הציעה שיפגשו על כוס קפה בעוד שבועיים, בעיר הסמוכה, וינסו להעלות זכרונות מהעבר. הוא אמר לה שיש לו זוגיות חדשה, ומפגש כזה עלול לפגוע בחברתו, והוא רוצה לבקש את רשותה.

הרשות ניתנה, ובכל זאת הוא לא הלך למפגש. נתן חשב שבסופו של דבר מפגש כזה יפגע בחברתו. בנוסף נתן דגל בשקיפות מלאה בחייו, וכשנויה אמרה לו שבעלה לא יידע מזה, הוא הרגיש שכבר אין לו חשק לכל המפגש הזה.