הים האכזר

הצוללת דקר טבעה על כל צוותה
המשחתת אילת נפגעה מטילים שנורו ממצרים והיו עשרות הרוגים
תעלומות רבות אופפות כלי שייט שלא נודע גורלן.

עד היום לא ידוע מה עלה בגורלה של כ"ג יורדי הסירה שנעלמה במלחמת העןלפ השניה
עד היום גם לא נודע מה עלה בגורלם של 13 צעירים שיצאו בסירת מפרש ונעלמו מבלי להשאיר עיקבות.
גם אני טכעתי יחד עם גוד ;2 חיילים והיינו במים בחורף קר במשך 8.5 שעות עם סיכויים קלושים שאחת הסירות תגלה אותנו. רק במקרה גילתה אותנו בלילה חשוך של שנת 1948 אחת הסירות שלנו.

בצוללת דקר היה תלמידי,צבי פומרה.שנה לפני המיקרה עדיין לימדתי אותו בתיכון חקלאי "כנות"ליד גדרה ושם צבי למד.לאחר מותו,חבריו לכתה הקימו בחצר "כנות"מצבה לזיכרו.עד היום ,כשאני שומעת את שם הצוללת הזו,עולה זיכרו של צבי פומרה במוחי ובליבי.

כשאני מדבר על ים אני לא מדבר על שפת הים שבו אתה רוחץ ושוחה ושדרך אגב גם הוא גובה כל שנה קורבנות. אני מדבר על הים האמיתי. האוקינוס שבו אתה רואה במשך ימים רק מים ושמים. שבו הסערות לעיתים גועשות והופכות ליורה שיכולה לבלוע אניה

כמי ששירת רבות על הים אני מודע לסכנות . תקופה קצרה לפני שהוטבעה המשחתת אילת שירתתי עליה במילואים. יכולתי להיות בין אנשי הצוות שנפגעו. גורל.
הצוללת דקר נמצאת עמוק בתודעתנו. כל ימאי זוכר אותה מאחר ואנו יודעים מה יכול הים לעולל .
האסון קשה במיוחד לאלו שמכירים מי מהצוות. פניו נשארים חרוטים בזיכרון.
ת.נ.צ.ב.ה

הזיכרון של האפטיות שתקפה אותנו כאשר היינו משוכנעים שגורלנו נחרץ. 8.5 שעות במים בלב ים בחורף קר הם נצח. כל דקה היא נצח. איבדנו את כושר המחשבה. הקור פגע בתפקוד המוח והאפטיות השתלטה על כולם. הרגשת חידלון כשרואים את אורות הכרמל המתרחקים ויודעים שהסיכיים למצוא אותנו הם כמו למצוא מחט בערימת שחת. . היו רגעים שחשבתי מה יאמרו ההורים על האובדן של הבן שנעלם בים. ידענו שאם נטבע יעלמו גוייותינו במרחבי ים עזה או מצרים. הים האכזר