מונולוג של אשה מופלאה

אותות תהפוכות הגורל כלל אינם ניכרים בפניה היפות למראה. רק במבט מעמיק מאד ניתן לגלות בזוויות עינייה דוק של עצב, כשהיא שותקת לעצמה ושפתיה חתומות ניתן לראות בעין בוחנת ורגישה כיצד היא מהדקת שינים זו לזו ושרירי ליסתה המתהדקים ומשתחררים משאירים אותותיהם בצידי הרקות. כשהיא מחייכת נחשפות לעיני כל שיניים לבנות צחורות כשלג, סימן ההכר שלה.
היא חפה מכל מבטא זר וצליל קולה מתנגן כשל צברית ילידת הארץ.
נפגשנו מספר פעמים ליד הפעוטון בשעות אחר הצהרים כשהגעתי להוציא את נכדתי מהמקום והיא אספה את ביתה.
היא היתה מגיעה נוהגת בטויוטה חדשה, מחנה ליד פתח הפעוטון וממתינה ברכב עד שהקטנטנים היו נאספים ליד שער הכניסה ואז היתה יוצאת מהרכב רוכנת על המדרכה עם ידייה פשוטות לקראת ביתה ובחיבוק אימהי ואוהב אוספת אותה אל חיקה ושתיהן נכנסות לרכב ונעלמות.
מפעם לפעם נוכחתי כי היא יוצאת מהרכב ומחכה ליד גדר הפעוטון ובוחנת בעיניה את הנוכחים.
למרות הבדלי השנים הרבות ביננו היא גילתה בי איש לשיחה ומסתם דיבורי סרק עברנו במשך הזמן לשיחות יותר מעמיקות בנושאים שונים.
הרהרתי והסתקרנתי ביני לעצמי על מזלה שהטיב עימה ובכלל על השתלבותם של יוצאי העדה האטיופית בארץ ועל תהפוכות הגורל הטוב והרע.
באחד הימים הגעתי ללא הרכב שלי ואז הוזמנתי להמתין במחיצתה ,היתה לנו כמחצית השעה זמן לפטפט וכיוונתי את השיחה למחוזות ילדותה..
וכך ישבנו והיא התחילה בסיפור שמגולל בתוכו תרבויות זרות זו לזו. חיים ללא כבוד והתמודדויות עם השפלה בגוף ובנשמה....תקומה והתאוששות מפליאה.
עד גיל עשר ידעתי את החיים שחייתי בהם ולא היה לי מושג על חיים אחרים.. לא היתה לי כל ידיעה שקימים חיים אחרים בכלל.
בילדותי טיפלה בי מיינקת שלא היתה אימי. אמרו לי שכשנולדתי שאימי ניפטרה וכל הילדות שלי הייתי כבת חורגת במשפחה. לאבי היו עוד מספר נשים הוא היה איש מכובד בכפר ועל פיו יישק דבר.
הייתי ביתו המעודפת וכל ילדותי הייתי צמודה אליו. כשהיה מתנה אהבה עם אחת מנשותיו הייתי נוכחת בחדר, לא הבנתי מה שקורה בינהם וקיבלתי את המצב כהוויתו.
במשך היום הייתי מעבירה את הזמן במרחבי הכפר ויושבת עם כל הילדים כשחכמי הכפר היו מרביצים בנו תורה וסיפרו על הארץ המובטחת.
אני חושבת שבגיל תשע איבדתי את בתוליי כשאחד הנערים הבוגרים שכב איתי ורץ לספר על כך לחבריו. הידיעה הגיעה גם לאבי שמאז המיקרה היה משתף אותי בתשוקותיו לנשים שלו, והיום אני מבינה כי גם הגיע לסיפוקו בעזרתי. ואני ראיתי בו עוד חזות הכל.
במשך הזמן גם אחיי החורגים וחבריהם ניצלו את תמימותי ועשו בי מעשים שלא יעשו וכך שימעי הגיע עד למורה הכפר איש צעיר שלקח אותי תחת חסותו.
גם איתו שאמור להיות עבורי דמות חינוכית עברתי חוויות מיניות והייתי בטוחה שזו דרך החיים.
הגיעו שמועות על עלייה לארץ המובטחת ונשלחתי עם קבוצה ניבחרת במסע רגלי לכיוון חבש ובסך הכל הייתי בגיל עשר. ילדה שילדותה נשללה ממנה...כבר לא בתולה ועם משפחה זרה שאימצה אותי אל חיקה. בדרך.
לארץ בתוך המטוס הענק לא הפסקתי לבכות וכשהגענו לארץ נשלחתי למוסד החינוכי מאיר שפייה.
ממסגרת חיים מסורתית עברתי כהרף עין לחברה מודרנית ומתועשת.
חוקי החברה לא היו ברורים עבורי אך הייתי כחומר ביד היוצר והתאקלמתי מהר מאד, הסקרנות והרצון ללמוד וכושר ההשרדות שבי היקנו לי יכולות שמצאו ביטויין במצוינות, וכך הגעתי לצבא כישראלית לכל דבר. שירתתי במשמר הגבול ולאחר הצבא השלמתי לימודי תיכון והמשכתי לאוניברסיטה.
לאורך כל שנותי בארץ הידחקתי את הקורות אותי והתערתי בחברה הסובבת.
שם פגשתי את האיש שהפך להיות בעלי יותר מאוחר. וערב אחד החלטנו למלא כרטיס טוטו.
היינו הזוכים היחידים ובכסף ערכנו חתונה מפוארת קנינו דירה ורכב, בעלי עובד סוציאלי...וזה גם מקצועי למרות שאינני עובדת.
והחיים מאירים לי פניהם.
את זיכרונות ילדותי אינני יכולה למחוק ואני נושאת אותם כצלקת לכל אשר אפנה.
וזהו סיפור חיי עד כה.
אני עדין אינני מאמינה מהיכן הגעתי והיכן אני נמצאת..

ואני תוהה לעצמי מהיכן שאבה אישה מופלאה זו כוחות נפש שכאלו.
וכיצד נותן תשובות מדע הפסיכולוגיה שקבע כי שנות הילדות הם המעצבים את אופיינו וסולל ומתווה את דרך החיים שלנו.
והאם לא המסע בחיים הוא הליטוש האמיתי של מה שאנחנו.

ובכלל סיפור חיים שכזה נותן תקוות ופרופורציות נוספות לנקודות שפל כשהאופק אינו נראה.