התוכניות משתנות

אברי מגיע לישראל ומתחיל לנהל יומן

יומי הראשון בישראל

2.2.1952

הגעתי לארץ לבדי, לפני כמה ימים. למרות הבטחותי לאימי היא שכנעה אותי להשאיר אותה באמריקה, עם אחותי. היא טענה ובצדק, שבגיל 70 יהיה לה קשה מאד להתחיל מחדש בארץ. היא גם לא רצה לקלקל לנו את הזוגיות השברירית שלנו.

מרים ותמר באו לפגוש אותי על הרציף של נמל חיפה. היה רגע מביך. מרים כבר איננה אותה היפיפייה של קארלסבאד. עברו 15 שנה מאז נפרדנו, והשנים נתנו אותותיהן בנו. אבל לדעתי זה לא מה שהכי חשוב בזוגיות. חשוב הקשר הנפשי, חשובה הנפש הטהורה שהיא שמרה עליה. התחבקנו והתנשקנו קלות (בכל זאת תמר הייתה על ידינו ונכנסנו למונית שלקחה אותנו לחדרה.

מרים לוותה כסף מאחיה ושכרה בית עבורנו. כמובן שאחזיר את הכסף לאחיה. אני אדם די עשיר במושגים של ישראל. לאחר 7 שנות עבודה, מכירת הבית המשותף שלי ושל ויויאן, אני בעל רכוש.  מרים עדיין לא רוצה לעבור לגור עימי כאן, כי היא לא רוצה להודיע על עזיבת הקיבוץ בטרם נהייה בטוחים לגמרי בעתידנו המשותף.

בנסיעה התחלתי לדבר עם תמר בעברית, למרות שהיא יודעת קצת גרמנית. מדי פעם היא עזרה לי למצוא את המילה המתאימה. היא הייתה מאד ידידותית, למרות שאני יודע שייקח לה קצת זמן לקבל אותי כאבא. היא רצתה לשמוע על אמריקה, על החנויות ועל המכוניות. הסתבר שהיא מכירה את רוב כוכבי הקולנוע של הוליבוד, והיא אוספת תמונותיהם באלבום מיוחד. אח"כ היא התחילה לשאול על עברי, זה היה קצת מביך, אבל שמעתי שבארץ שוררת תרבות הדוגרי: מה היה הקשר ביני לבין אמה, למה נפרדנו וכו'. מרים ניסתה להשתיק אותה, אבל אני עניתי לה בכנות, בגבולות מה שאפשר לומר לנערה בת 13. אגב תמר היא נערה בעלת יופי נדיר, נשמעת בוגרת מכפי גילה, והקשר הראשון שנוצר בינינו היה ממש מעודד.

החלק השני של היום היה עוד יותר מרגש. מרים החליטה שאני צריך להראות את עצמי בקיבוץ, כבר ביום הראשון בישראל. היא רוצה שאכיר  את אהוד, את החברים, אולי אפילו את צבי., ושהם יכירו אותי. היא אומרת שאם יש משהו מפחיד בחיים צריך ללכת ישר לקראתו, והופעתי הראשונה בקיבוץ אכן מפחידה אותי.

הגענו לחדר האוכל, בשעת הצהריים. חדר האוכל היה בצריף גדול. הרעש היה עצום. כשנכנסתי עם מרים ותמר, השתררה דממה. עשרות עיניים ננעצו בי. פה ושם שמעתי אמירות כמו "הנה הגרמני של מרים". בקיבוץ אין סודות, כולם ידעו על תוכנית האיחוד המחודש שלנו. ממרים ידעתי כי לא מעטים חקרו אותה, ואף הביעו דעתם.

מרים לא נבהלה, ובזמן שעברנו דרך השולחנות, הציגה אותי בפני חבריה. התיישבנו בשולחן צדדי, ולפתע התיישבה אתנו אחותה של מרים החיה בקיבוץ, עם בעלה. זה היה יפה מצידה כי התנגדה לתוכנית שלנו. דיברנו על כל מיני נושאים (בעברית כמובן כי אני זכרתי שבקיבוץ לא מדברים בפומבי גרמנית). שאלתי הרבה שאלות על הקיבוץ והם השיבו ברצון.

אח"כ מרים ואני הלכנו לבית הילדים של אהוד ומרים אמרה לו: "אהוד חמודי, תכיר, זהו אברי, הוא חבר שלי". אהוד הסתכל עלי ונתן לי יד. הוצאתי מהתיק את המתנה שהכנתי עבורו ונתתי לו אותה.

הלכנו לביתה של מרים, ואני הרגשתי שעברנו כמעט את כל המבחנים של היום. הגענו לביתה של מרים. זאת הייתה דירת חדר אחד ומרפסת. רובו של החדר היה תפוס ע"י מיטה זוגית. ללא מטבחון וללא שרותים. אני התפלאתי, הרי בכל זאת יש לה גם שני ילדים. היא אמרה לי: "לשרותים הולכים למזכירות, מרחק 50 מטר. להתרחץ הולכים למקלחת הציבורית. מטבחון לא צריך, כי הקיבוץ לא מספק פרודוקטים לבתי החברים. אוכלים שלוש ארוחת בחדר האוכל." היא הוסיפה גרתי כבר ברמה יותר גבוהה, וזה מחיר הגירושין."

אחה"צ הגיע אהוד. עשינו ביחד טיול לרפת, ואח"כ שיחקנו בחדר של מרים בצעצועים שונים שהבאתי עימי. שמתי לב, שהיות והוא גר עם שתי נשים לא היו לו צעצועים של בן. היו בעיקר בובות, וכמה משחקי שולחן. אהוד היה ידידותי כלפי וסיפר לי דברים על בית הילדים.

בשבע בערב אהוד היה צריך להתייצב לארוחת ערב בבית הילדים, ואנחנו ליווינו אותו. אח"כ הלכנו לאכול בחדר האוכל ארוחת ערב. אחרי הארוחה אני חזרתי ל"חדר" של מרים, ומרים הלכה להשכיב אותו בבית-הילדים.

הקולקטיביות הזו בגידול הילדים לא מצאה חן בעיני, למרות ההסבר שקיבלתי שדירות החברים קטנות מדי. אני חשבתי בליבי שהאילוץ הפך לאידיאולוגיה של חינוך שיתופי ומאד נוח לחברים להיות פנויים משעה 8.30 לענייניהם.

אח"כ הלכנו למועדון לחבר, ושם התיישבה סביבנו חבורה שלמה וביקשה שאספר להם על המלחמה בצ'כיה. ראיתי שהם מאד התרשמו, בעיקר מהסיפור על רצח היידריך. במועדון שתינו כוס קפה (עוגיות לא היו) והתרשמתי ממגוון העיתונים וכתבי העת שהם מקבלים. למעשה המועדון נקרא "חדר תרבות" והוא באחריותה של מרים.

לבסוף הגענו שוב לביתה של מרים. כן, שכבנו, והיה טוב, כמו פעם.

יומנה של מרים

4.2.1952

עבר עלי יום קשה אבל בסוף הוא נגמר איכשהו...סביר

עברו יומיים וחצי מאז הגיעו של אברי לקיבוץ וכבר התחילו הבעיות עם צבי. ידעתי שהוא החוליה החלשה בתכניותינו אבל לדבר כזה לא ציפיתי. אתמול אהוד היה אצל צבי והיום לפי הסידור שלנו הוא היה  צריך להיות אצלי. כהגעתי לביקור צהריים לבית הילדים של אהוד ראיתי כי פניו נפלו. שאלתי אותו: "אהוד מה קרה?" והוא אמר לי: "אבא אומר לי שאברי הוא אויב שלו, ואני צריך לבחור בין אבא לאברי. הוא אמר לי: "זה או הוא או אני". הרגשתי שכל הדם שלי יורד לרגליים. צבי עשה תרגילים דומים לתמר. מגיל עשר היה שוטח בפניה את הריבים שלנו, ושואל אותה: "תגידי מי צודק?" כשהייתה אומרת אמא צודקת הוא לא היה מדבר איתה שלושה חודשים, ועכשיו הוא עושה את אותו התרגיל לאהוד. אמרתי לאהוד בטח לא הבנת, והלכתי כועסת כולי לחדרו של צבי. צעקתי עליו: "מה אתה עושה, הרי זה בניגוד לכל מה שסיכמנו איתך? איך אתה יכול לעשות לאהוד דבר שכזה? ומה הסיבה בכלל?

צבי הכניס אותי לחדרו ואמר לי לשבת כל הכורסא הרעועה שלו. ואז הוא אמר לי: את ואברי מסתובבים כבר יומיים בקיבוץ, נפגשים עם החברים דוברי הגרמנית, ומה איתי, אני כלום?

אמרתי לו צבי אתה מתנהג כמו הפיה הרעה באגדה "יפיפייה הנרדמת" של האחים גרים. בגלל שלא הזמינו אותה למסיבה היא קיללה את הנסיכה". צבי אל תשחק איתי, אתה יודע שאם תעמיד את אהוד בפני הברירה או הבית של אמא או הבית שלך, בסוף הוא יבחר בביתי ויקרה לך מה שקרה לך עם תמר (היא כבר לא באה אליו). חוץ מזה אני יכולה לתבוע אותך במשפט בתור מי שמפר את הסכמי הראיה שלנו.

ראיתי ששום דבר לא ישנה את דעתו, כשהוא מקנא או כשהוא חש שלא נתנו לו את הכבוד הראוי, התבונה מפסיקה לעבוד אצלו, והוא אומר לעצמו "תמות נפשי עם פלשתים". הייתי אובדת עצות, ואז נזכרתי באמצעי השכנוע היחיד שעובד עליו: דמעות אישה. באופן די מניפולטיבי פרצתי בבכי קורע לב. אחרי דקה של בכי הוא אמר לי: "מרים אל תבכי. אני אדבר עם אהוד, ואשכנע אותו שאבא טעה ואברי לא אויב שלו. אבל מה את מוכנה לעשות בשבילי? את יודעת שיש הרבה חברים שצוחקים עלי מאחורי הגב." אני אמרתי לו, "טוב אנחנו נבוא לחדרך בארבע וחצי אחה"צ ואז אהוד יראה שאתה ואברי ידידים ולא אויבים."

פניו של צבי אורו והוא אמר "זאת נראית לי תוכנית טובה. אבל מרים בעתיד אל תשכחי שאני קיים, ושאני עכשיו בודד בקיבוץ. ואל תשכחי להביא את הקפה והחלב, כי לי אין כלום בבית.

לחצנו יד, והלכתי לביתי, וסיפרתי לאברי מה שקרה. חשבתי שהוא יתרגז, אך לאברי יש סבלנות והבנה אפילו לנפשו של אדם מוזר כצבי.

כל התוכנית הזו ממש פעלה כראוי. אברי וצבי מצאו שפה משותפת. אברי רוצה כל הזמן ללמוד על תולדות הקיבוץ ותולדות הציונות. צבי הסביר לאהוד שהוא התבלבל כשהוא אמר לו מה שאמר לו. אחרי שעה וחצי הלכנו לביתנו.

יש לי הרגשה שצבי רוצה להיות חלק ממשפחתנו, אבל בעתיד אצטרך להסביר לו שזה לא ילך, ואין דבר כזה משפחה של שלושה. סוף טוב הכל טוב.

התוכניות משתנות

4.3.1952

מרים רצתה שאני אבוא על הסוס הלבן ואחלץ אותה מהקיבוץ. זאת עדיין נשארת התוכנית, אבל לא צריך לעשות את זה בצורת בריחה. התוכנית שלי היא שנשהה בקיבוץ לפחות עוד חצי שנה.

הקיבוץ כצורת חיים קומוניסטית מעניין אותי וגורם להעריך בו דברים. החברה פה מאד פתוחה כנגזר מהעבדה שהאנשים באים מ-10 מדינות שונות. מתייחסים אלי בחום, כמו אל סלב, אולי בגלל שהייתי לוחם נגד הנאצים, אולי בגלל שהם מבינים שחילצתי את מרים ממשבר. היא באמת כל הזמן מחייכת. למרות האיסור הלא רשמי לדבר גרמנית, אנשים לא מעטים אוהבים לדבר גרמנית. אנשים רבים הם יוצאי צ'כיה, הם אוהבים לשמוע סיפורים על צ'כיה בתקופת הנאצים, חלקם ישבו במחנות השמדה של הנאצים.  התחלתי לעבוד בחשמליה לפני שבוע, ראיתי שברגע שאתה עובד, אתה בתוך החבורה. רוב העבודה קלה מדי, לגבי מישהו שלמד ועבד במפעלים גדולים, כמוני. אבל נראה, אולי אעבור לעבוד במפעל במשך הזמן.

מרים מסכימה לדחות את תוכניותנו לכמה חודשים. בעיקר בגלל הזעזוע שייגרם לילדים בעצם עזיבתנו את הקיבוץ. בשבילי כאמור הקיבוץ הוא מעבדה חברתית מעניינת, ואני מרגיש פה ממש טוב.