התוכניות משתנות

התוכניות משתנות

3.3.1952

רות רצתה שאני אבוא על הסוס הלבן ואחלץ אותה מהקיבוץ. זאת עדיין נשארת התוכנית, אבל לא צריך לעשות את זה בצורת בריחה. התוכנית שלי היא שנשהה בקיבוץ לפחות עוד חצי שנה.

הקיבוץ כצורת חיים קומוניסטית מעניין אותי וגורם להעריך בו דברים. החברה פה מאד פתוחה כנגזר מהעובדה שהאנשים באים מ-10 מדינות שונות. מתייחסים אלי בחום, כמו אל סלב, אולי בגלל שהייתי לוחם נגד הנאצים, אולי בגלל שהם מבינים שחילצתי את רות ממשבר. באמת היא כל הזמן מחייכת. למרות האיסור הלא רשמי לדבר גרמנית, אנשים לא מעטים אוהבים לדבר גרמנית. אנשים רבים הם יוצאי צ'כיה, הם אוהבים לשמוע סיפורים על צ'כיה בתקופת הנאצים, חלקם ישבו במחנות השמדה של הנאצים.  התחלתי לעבוד בחשמליה לפני שבוע, ראיתי שברגע שאתה עובד, אתה בתוך החבורה. רוב העבודה קלה מדי ולא מאתגרת, לגבי מישהו שלמד ועבד במפעלים גדולים, כמוני. אבל נראה, אולי אעבור לעבוד במפעל במשך הזמן. מה שמוסיף הרבה ליחס הטוב כלפי היא העובדה שנכנסתי לקבוצת הכדורגל המקומית, הנמצאת בליגה ב. יש שם בעיקר הונגרים וצ'כים מהקיבוץ.

רות מסכימה לדחות את תוכניותנו לכמה חודשים. בעיקר בגלל הזעזוע שייגרם לילדים בעצם עזיבתנו את הקיבוץ. בשבילי כאמור הקיבוץ הוא מעבדה חברתית מעניינת, ואני מרגיש פה ממש טוב.

אברי "מחשב מסלול מחדש"

12.4.1952

יומני היקר רציתי לשתף אותך במחשבה המתגבשת בתוכי בשבועות האחרונים: לעזוב את הקיבוץ תהיה טעות גדולה של שנינו. נכון זה מנוגד להבטחות שנתתי לרות לפני בואי, ואני מחייב להן, במידה ורות לא תקבל את טיעוני, אבל אז ראיתי את הקיבוץ מבעד לעיניה של רות, והיום אני רואה את הקיבוץ מבעד לעיני.

אתחיל מסיפור צדדי. כל בוקר אני יושב לארוחת בוקר עם צבי. הפכנו לידידים בזמן קצר, למרות שזה לא חריג, בחברה שיש בה עשרות זוגות שנפרדו ונישאו מחדש, ושמרו על יחסים טובים ביניהם. אני שמתי לב שצבי יושב בד"כ לבדו לארוחת בוקר, מה שמעיד על מצבו החברתי, ומסביר גם חלק מההתפרצויות שלו. אז התחלתי להתיישב לידו ולשוחח עימו. זה מצא חן בעיניו. אני מכריח אותו לדבר איתי בעברית.

צבי הוא בהחלט אדם חכם מענין ומשכיל. הוא מכניס אותי לפני לפנים של הפוליטיקה הישראלית, של הפוליטיקה של התנועה הקיבוצית, דברים שבלעדיו לא הייתי מבין כל-כך מהר. אנחנו חיים בתקופה של פילוגים והתגבשויות חדשות בשמאל הישראלי, וגם התנועה הקיבוצית עברה שני פילוגים משמעותיים, שבעקבותיהם נוצרה תנועה קיבוצית חדשה: "איחוד הקיבוצים והקבוצות" לחברים רבים בעלי נטייה שמאלית עזבו או גורשו מקיבוצי "השומר הצעיר". ההיסטוריה של רעידות האדמה האלו, מעניינת אותי מאד.

 מכל מקום יום אחד התגלגלה שיחתנו על התוכנית של רות ושלי לעזוב את הקיבוץ, וצבי אמר לי משפט שיש בו הרבה אמת: "אם תבדוק את מניעי כל העוזבים תמצא שהם עזבו את הקיבוץ מתוך חולשה ולא מתוך חוזקה." לא המשכנו בדיון זה, כי הוא יודע שאיני נוהג לדבר איתו על רות, אבל אחרי שיחתנו, התחלתי לבחון את מצבנו בקיבוץ ואת התוכנית שלנו מחדש וראיתי שי הרבה אמת בקביעתו הכביכול קיצונית של צבי.

אני אישית התאהבתי בקיבוץ. בקיבוץ אתה מרגיש שייך לקהילה, דבר נדיר בעולמנו המודרני. אם נעזוב לחדרה איזה קהילה תהייה לנו? פה כל אחד יכול לתרום לקהילה, זה תלוי ברצונו. הקהילה עריבה לבריאותו, לרווחתו, ולחינוך ילדיו. היות וגורם הכסף מנוטרל, כולם מקבלים אותה משכורת, רוב האנשים עובדים מתוך מוטיבציה פנימית לשרת ולתרום (אולי אני קצת נאיבי, חלקם מחפשים עניין ועמדות כוח). אין פה כפייה של מקום עבודה וכל אחד מגיע למקום המתאים לו. ברוב הענפים יש צוות מגובש שמתמיד שנים. דרך העבודה אתה מכיר את רוב החברים והם מכירים אותך. מעריכים אותך לפי טיב עבודתך. אני כחשמלאי מוסמך זוכה כאן להערכת ואהדת הציבור.

רות לא תיארה נכון את מצבה בעבודה. רוב הבחורות כאן לא עובדות בחקלאות, אלא בשרותים ובחינוך. בכך היא לא שונה מרוב הבחורות. נכון שהיא עובדת "רק" 6 שעות, אבל ההתחשבות במחלתה היא התחשבות אמיתית. בשנים האחרונות  היא אחראית על מועדון התרבות דבר שכרוך בבחירת העיתונות היומית וכתבי העת. זאת עמדה שיכולה להקנות לה סיפוק, בעיקר אם היא תפתח אותו לכיוון של בית קפה ולא רק חדר קריאה. רות גם יכולה להתחיל לכתוב טור משלה בעתון "חדשות ישראל", היוצא בארץ בגרמנית מש' 1936. בשביל זה עליה לקרוא הרבה יותר עתונות ישראלית, ולהיות יתר מעורה בנעשה בארץ.

רות לא מנודה בשום אופן מבחינה חברתית. יש לה מספר חברות וחברים, רובם "יקים" או צ'כים. יש לה משפחה גדולה וחזקה כאן, עם פגישות של "החמולה" ועוד. כנראה שבקרוב גם אביה ואמה יעברו לגור בקיבוץ. הפקידו בידיה הדרכה של חברת נוער מרוקנית לפני כמה שנים והיא מאד הצליחה איתם, והעלתה הצגת סיום מאד מרשימה בפני הקיבוץ. היא מכינה תפאורות ובגדים להצגות. היא מארחת את האמנים הבאים לקיבוץ. אני חושב שהיא יכולה לחזק עוד יותר את מעמדה אם תתנדב לעבודה עם המעברות או במפלגה. האיסור שהוטל עליה בזמנו, שלא לעסוק בפוליטיקה, התכוון רק למפלגה הקומוניסטית המוקצה פה מחמת מיאוס, מכיוון שאינה מפלגה ציונית, וסרה למרותה של רוסיה.

בקיצור המכתב שרות כתבה לי על מצבה הנואש בקיבוץ, נכתב בהשפעת הגירושין החפוזים מצבי ואינו משקף את מצבה האמיתי.

טובת הילדים. לילדים בקיבוץ יש קשר חזק עם חברי כיתתם או קבוצתם. הם גדלים ביחד מגיל צעיר. הולכים מפעוטון לגן ביחד. מהגן לביה"ס ביחד וכך עד סיום הלימודים. להוציא אותם מקבוצתם מבלי סיבה אמיתית, זאת תהיה פגיעה די קשה בהם, שכדאי להימנע ממנה.

טוב, יומני אתה יכול להגיד שאני בשלב ההתאהבות עכשיו, שאני עיוור לחסרונות הקיבוץ, שאני שם את טובתי לפני טובתה של רות, שאת שהבטחתי יש לקיים. תזכור מה שכתבתי לרות בתחילת המפנה שעשינו: להגשמת תוכניות גדולות יש צורך באהבה וחזון. בינתיים הוכחתי שזה נכון. אין כל רע באהבתי לצורת החיים הזו שהצליחה להיפטר מכל הרעות של החברה הקפיטליסטית. את כספי אינני הולך למסור לקיבוץ, כך שנוכל תמיד לעזוב. נקווה שלא נגיע לזה, צריך לחשוב בצורה חיובית.

עכשיו השאלה היא איך אני מסביר את כל זה לרות? אולי אתן לה לקרוא את הפרק הזה ביומן ואח"כ נשוחח?