רות ואברי מקבלים החלטה

יומנה של רות

13.4.1952

יומני היקר,

אתה ודאי יודע שהיינו מוכרחים לתת תשובה למזכירות על השאלה: מה התוכניות של אברי לגבי הקיבוץ? בקיבוץ לאחר כמה חודשי אורחות אתה צריך לקבוע מה יהיה הסטטוס שלך: האם אתה רוצה להיות חבר (לאחר תקופת מועמדות מסויימת), או תושב, או "בעל של חברה", ובכלל לעזוב?

אברי נתן לי לקרוא ביומנו את מחשבותיו בנושא, וכפי שחשתי כבר מזה זמן, אברי רוצה מאד להפוך לחבר קיבוץ, ומאד לא רוצה להגשים את תוכניתנו המקורית לעזוב אחרי חצי שנה.

כדי לא למתוח אותך אגלה לך מיד, שהחלטתנו מאתמול בערב הייתה שאנו מגישים בקשה למזכירות למועמדות של אברי בגבעות. החלטות המשנה שלנו שכמובן לא תמסרנה למזכירות, הן: שכעבור חמש שנים נשקול מחדש האם מקומנו בקיבוץ או מחצה לו.; אברי לא ימסור את כספו לקיבוץ, והוא יוחזק בקרן סודית, כערובה ליכולתנו לעזוב את הקיבוץ.

מאחור ההחלטה הזו הייתה התלבטות לא קלה שלי, אבל אתה יודע שאני היא זו שהגדירה 'אהבה, כיכולת לדאוג לרווחתו ואושרו של בן הזוג'. אז האני השפל שלי צעק בפנים: 'אבל הוא הבטיח לך, אבל הוא הבטיח לך'. השתקתי אותו בנזיפה: "תראה מה הכל הוא עשה בשבילי בתקופה האחרונה: הוא התגייר, הוא עזב את משפחתו, את עבודתו המכניסה בארה"ב, הוא היגר מארץ עשירה לארץ לא מפותחת, וכל זאת הוא עשה בשבילי. ובכלל אותה 'הבטחה' לא הייתה כלל הבטחה אלא חלק מתוכנית לחלץ אותי מהמשבר שהייתי נתונה בו ולהפוך אותי לאדם מאושר.

אז אני רוצה לגלות לך בסוד יומני, אני היום אדם מאושר. אברי הוא ה'עזר כנגד' המושלם. הוא מרעיף עלי אהבה, הוא בעל ידי זהב ורוב מטלות החזקת הבית נופלות עליו (עקב מחלתי). הוא אבא נהדר לילדיו, הוא אפילו חבר של גרושי. רואים את זה עלי אומרות חברותי.

אברי כמובן מגזים בכתרים שהוא קושר לקיבוץ. הוא רואה רק את מעלותיו של הקיבוץ. הוא פשוט רואה רק את הצדדים החיוביים של הקיבוץ. עוד כמה שנים ראייתו תהייה יותר מאוזנת, אז נחשב את מסלולנו מחדש: הוא יראה גם את הפגמים. אבל עכשיו אני לא רוצה לקלקל לו את ה'אופוריה'.

אברי הוא למעשה סוג של ניצול שואה. וככזה הוא מחפש שייכות, הוא מחפש משמעות לחייו. כרגע הוא מוצא אותם בחיי קיבוץ, בהשתייכות לעם היהודי, בלימוד התרבות היהודית, בחיים איתי ועם ילדי, אני לא הולכת לקלקל לו את מעט האושר שמצא בחייו.

יומני, אל תתווכח איתי, הלב והשכל מורים שזאת החלטה נכונה.