ישיבת הכרעה

ישיבת ההכרעה

כזכור לכם רות אברי היו צריכים לקבל הכרעה  גורלית – האם הם מוסרים את כספי השילומים לקיבוץ כנדרש עלפ"י החלטת הקיבוץ, א שהם לוקחים את השילומים אליהם עוזבים את הקיבוץ ומתחילים חיים עירוניים.

הויכוחים ביניהם נמשכו זמן רב, אבל הקיבוץ לחץ עליהם לקבל הכרעה, והערב הם הזמינו את פרופ' יוסי, אחיה האהוב של רות לשיחה, שאותה הם הגדירו כ"שיחה המכרעת", שלאחריה הם יצאו עם החלטה מוסכמת. הם הזמינו את יוסי לעזור להם לקבל החלטה ולרשום את פרוטוקול השיחה.

הפרוטוקול של יוסי:

יוסי: יקירי, הוויכוח ביניכם נמשך כבר זמן רב מדי. הקיבוץ לוחץ שתקבלו החלטה בשבועות הקרובים, והמצב הזה שבו אתם במחלוקת כה עמוקה כבר שבועות רבים אינו בריא למשפחתכם, שעד היום התנהלה בהרמוניה ובאהבה. מוכרחים לקבל הכרעה הערב, ולכן "ירדתי" מירושלים לביתכם. אני אוהב מאד את שניכם, ומבטיח לעזור לכם להגיע להחלטה ששניכם תהיו שלמים איתה.

2.2.1960

אברי: אני רוצה לפתוח בכמה הנחות יסוד. כהנחת יסוד בשיחה זו אני רוצה להצהיר, שאני אווהב את רות, שלפחות מבחינתי, לא חשוב מה ההחלטה שנקבל –אנחנו נשארים ביחד ואהבתנו לא תפחת. כמו כן אני רוצה להזכיר לך רות שבכל ההחלטות שקיבלנו בשנים האחרונות כל אחד הביא בחשבון את אושרו של כל אחד מאתנו, והעקרון או הרגש הזה, עזר לנו מאד לקבל החלטות.

אם להיות בוטה, ואני מבקש רות שלא תעלבי, אני רואה את הויכוח הזה בינינו כויכוח בין חיים של הגשמת ערכים, לבין חיים של הדוניזם (חיים למען תענוגות), ועוד אחזור על-כך.

במידה מסיימת אפשר לטעון כנגדי שהעובדה שאני כל-כך נהנה מחיי בקיבוץ היא סוג של הדוניזם. לא אכחיש שטוב לי בקיבוץ: אני ממלא תפקידים חשובים בקיבוץ, יש לי עבודה מספקת, שי לי הרבה ידידים, שאוהבים אותי ואני אוהב אותם. גם רמת החיים עולה בהדרגה. חברים נוסעים עלפ"י תור לחו"ל, נבנות דירות גדולות יותר, חברים יוצאים להשתלמויות, ועוד.

אבל הפן הערכי של עמדתי יותר חשוב. אני מרגיש שמצאתי סוף סוף חברה כלבבי. חברה צודקת שמגשימה את הערכים שתמיד האמנתי בהם – שוויון בכל המובנים בין החברים, אחריות כלכלית של החברה על הפרט, יכולת ביטוי והשפעה של הפרט, יעילות כלכלית, יצירה תרבותית עצמית, וחברות כנורמה, אי אלימות, אי הזדקקות לחברה הקפיטליסטית.

אני לא יכול לעזוב את כל זה רק בגלל שקבלנו קצת כסף. אני לא רואה היום חיים מחוץ לקיבוץ כחיים בעלי משמעות.

רות: אברי, אתה מציג דיכוטומיה חריפה בין חיים בשביל הגשמת ערכים וחיים למען ההנאות. נכון, כשאני רוצה לעזוב את הקיבוץ, זה בא מהקוטב של רצון להינות מהחיים. אבל זה לא מנוגד לרצון לממש ערכים בחיים. ניתן לשלב את זה, וגם בחיים מחוץ לקיבוץ אפשר לממש ערכים.

נכון, מצבי בקיבוץ מאד השתפר בתור עובדת חוץ, ואפשר להביא אותי כדוגמה לכך שיש בקיבוץ אפשרות למימוש עצמי. אבל אתה יודע איך מסתכלים על עובדי החוץ והאומנים בקיבוץ.  עייפתי מהחיים בקיבוץ. עייפתי מהפיקוח החברתי הלוחץ, מהרכילות, מכך שאין ממש חיים פרטיים. עייפתי מהתקציבים הקטנים, שגם בהם החבר אינו יכול לעשות כרצונו. הנה אנחנו בני חמישים פלוס ועוד לא נסענו לחו"ל על חשבון הקיבוץ. אני וגם אתה לא יכולים ללמוד מה שבא לנו, וזה יהיה גם עתידם של ילדינו.

אני חושבת שזכות ההורשה היא זכות אוניברסאלית. אני רוצה להוריש לילדי בית. אתה יודע שבקיבוץ הזכות הזו ממש לא מוכרת.

אברי, חיי קיבוץ הם חיים לא נורמליים. בקיבוץ הוקרב ערך "החרות" למען ערך "השוויון", והדבר מעוות את החיים בקיבוץ, בדרכים רבות. אני רוצה שיהיה לנו בית משלנו, מכונית משלנו. שאתה תוכל לבקר את אמך בארה"ב כל כמה שנים (אתה יודע שזה בלתי ניתן היום בקיבוץ). אני רוצה שנוכל ללמוד ללא בקרת הקיבוץ. אני יודעת שאתה מאד רוצה ללמוד יהדות באוניברסיטה, ואני מאד רוצה ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה. אתה יודע שהקיבוץ לעולם לא יאשר לנו את זה. אני רוצה שנצא לקונצרטים והופעות התיאטרון שאנחנו נבחר, ולא לאלו שבחר מרכז התרבות.

הגשמת ערכים יכולה להיעשות גם מחוץ לקיבוץ. אתה תוכל לאמן ב"נערים חדרה", אני אוכל  להיות פעילה במעברות, ולהמשיך את הטור הפוליטי שלי ב"על המשמר".

אברי, הילדים גדלו, אנחנו כבר לא צריכים להיות צמודים אליהם, מותר לנו להינות מהחיים בשליש האחרון שלהם. מותר לשנות את דעתנו "כי רק חמור לא משנה את דעתו. לא חייבים כל החיים לחיות באותה צורת חיים שבעצם מתאימה רק למיעוט שבמיעוט (בארצנו 4% בלבד חיים בקיבוצים), ורוב רובו של העולם, ובוודאי אנשים מהשכבה הסוצי-אקונומית של נו לא חיים כך.  

השתררה דממה אחרי דברי רות, אברי הרכין את ראשו, ושתק. פרופ' יוסי, שאל  אותו אם הוא רוצה שגם הוא יגיד כמה מילים, והוא השיב בחיוב.

יוסי פתח ואמר: שניכם העליתם נימוקים מאד משכנעים, אבל בכל זאת, נאומה של רות היה יותר משכנע, כי היא הראתה שניתן להגשים ערכים גם מחוץ לקיבוץ, ועם זאת לא לוותר על הנאות החיים, ולמען האמת מחוץ לקיבוץ כל הנושא של מימוש עצמי יותר קל. ודאי שלך אברי יהיה לא קל בתקופה הראשונה, ותרגיש איזה ואקום, אך הוא יתמלא במשך הזמן. אברי אל תשכח שאתה הבטחת לרות לפני חמש שנים שתוציא אותה מהקיבוץ בתוך מספר חודשים. רות ראתה כמה טוב לך בקיבוץ ולא הזכירה לך את זה אף פעם. אבל לרות עדיין לא טוב בקיבוץ, ואני חושב שהפעם אתה זה שצריך לוותר.

דמעות עלו בעיני אברי, והוא אמר: "שכנעתם אותי". הוא נתן לרות נשיקה ארוכה, וגם היא התחילה לבכות. הוא ניגש אלי וחיבק אותי תוך שהוא ממלמל "תודה יוסי, סוף סוף עלה עשן לבן, ופיקנו את המוקש שעלול היה לפרק את משפחתנו".

אברי ורות עזבו את הקיבוץ כעבור חודשיים, עברו לגור בעיר הסמכה חדרה, ומאז הם חיו באושר ועושר.

סוף (כנראה)