נובלת מכתבים חלק ב'

רות היקרה,

11.8.1951

כל העצות שלך מקובלות עלי. אלו ילדייך ואת תחליטי לגביהם. אני נזהר מלשאול, אבל אני חייב לשאול – האם יהיו לנו ילדים משותפים, כלומר האם מצבך הבריאותי יאפשר לך להיכנס להריון? אני לא רוצה לסכן את בריאותך, ואם זה בלתי אפשרי, אז אולי נאמץ ילד? אבל לא צריך לקבל החלטות עכשיו. אני לא יודע כיצד ילדייך יקבלו אותי, אולי הם יקבלו אותי כמו אב, ואז זה לא ילחץ עלי העניין שאין לי ילדים משלי. אני מעלה את זה, כי אני פשוט רוצה שהכל יהיה גלוי בינינו.

יש עוד דבר שרציתי להעלות במכתב זה והוא הנושא של אימי ואחותי. כפי שאת יודעת הן איתי בארה"ב. אני אפילו גר אצלן עכשיו. אנחנו עברנו הרבה תלאות ביחד. רוב משפחתנו הושמדה ע"י הנאצים. אבי מת בעינויים במרתפי הגסטאפו, אחותי מתה במחנה עבודה ואחי טבע בנהר בעת בריחתנו או גירושנו מצ'כיה ע"י הרוסים. גם הרבה קרובים מדרגה שנייה מתו בזמן המלחמה. משפחתנו לא נקלטה בגרמניה, כי שם לא אהבו את מיליוני הפליטים הגרמנים שגורשו אליה ע"י הרוסים מכל מדינות אירופה המרכזית והמזרחית. וכך יצא שהחלטנו להגר לאמריקה.

אני מגיע לעיקר: אני הבטחתי לאמי, לפני שנים, שאני לא אעזוב אותה, ואני בן-אדם שמקיים הבטחות. היא בת 57, לא נכה, לגמרי צלולה ואדם נעים. היא מקבלת קצבה מגרמניה, ובעתיד הקרוב תקבל מהם הרבה פיצויים. רציתי לבקש את הסכמתך להביאה איתי לארץ, אולי כמה חודשים אחרי שנהייה ביחד והזוגיות שלנו תהיה יציבה. בינתיים היא תהייה עם אחותי. סליחה שזרקתי עלייך "פצצה" כזו, יש לי מחוייבות מוסרית כלפיה, גם היא עונתה ע"מ שתסגיר אותי, ועמדה בכל העינויים. חוץ מזה אני אוהב ומעריך אתה. כתבי לי בכנות מה דעתך על העניין הזה.

יש לי נושא שרציתי להתייעץ איתך עליו ולקבל את הסכמתך. אני רוצה לכתוב לצבי. אני לא רוצה להיפגש בארץ בעוינותו. אין ספק שהוא נפגע ממהלך האירועים, ובקרוב, כשהוא ידע שאני מגיע הוא עלול לצאת מן האיפוס. הוא עלול לחשוב שאני לקחתי לו אותך, את תמר ואולי בעתיד את אהוד. אני לא יודע כמה הוא עוד מקנא לך. הוא אישיות דו-קוטבית כפי שהבנתי ממכתבייך. אני חושב שחליפת מכתבים ביני לבינו יכולה לרכך את פחדיו, ובמילא מה שלא נעשה הוא יהיה חלק ממשפחתנו בגלל אהוד. אני רואה אותנו חוגגים את החגים ביחד, למשל.

מה דעתך?

אהובה שלי, כל הבעיות האלו לא גורעות מאהבתי אלייך. אנחנו מכינים את איחודנו בשיקול דעת, ולכן הוא יצליח.

שלך באהבה אברהם

אברהם יקירי,

10.9.1951

אני כבר כל-כך אוהבת אותך, כמעט כמו נערה בת 16. דאגתך לאמך, נכונותך לכתוב לצבי מקסימות אותי. אבל הייתי רוצה לקרוא לך אברי. אברהם זה שם כבד מדי בשבילי. מה דעתך? אני מבינה מדוע הרב שלך הציע לך לקרוא לעצמך "אברהם". כי אברהם לא נולד כיהודי. לכן הרמב"ם אומר עליו שהוא היה המתגייר הראשון. אתה רואה, למדתי קצת יהדות ב-12 השנים שאני בארץ. כשהייתי בצ'כיה לא ידעתי כלום ביהדות.

אשר להצעתך לעלות לארץ עם אמך, ודאי שאין לי התנגדות. אני עוד זוכרת איך משפחתך קיבלה אותי, היהודיה, בחום, לעומת משפחתי שהחרימה אותי באותן שנים. אני זוכרת לטובה את יחסה של אמך אלי, כשתמר נולדה. היא מאד עזרה לי, ובלעדיה לא הייתי מסתדרת כאם צעירה. למרות שלא היה לה קל לראות את בנה האהוב עוזב את בית המשפחה, ו"שם" במקום הראשון את אשתו, כאשר אמו יורדת למקום שני, היא ידעה להתעלות מעל לרגשות הקנאה הטבעיים כל-כך. בקיצור, אני אשמח לראות אותה חיה לצידנו. אבל, לדעתי חשוב שלא נגור באותו בית, לפחות לא בשנים הקרובות. צריך לתת לזוגיות שלנו להתגבש ללא התערבות חיצונית. נשכור לה בית בקרבתנו (חדרה היא עיר קטנה), ואז לא תהיה לי כל התנגדות. אולי זה יהיה אפילו טוב שתהיה לנו משפחה (וגם ביבי-סיטר... זאת הייתה בדיחה).

הצעתך לכתוב לצבי היא מאד אמיצה, אבל גם הגיונית, כי הרי אנחנו נאלץ "להתחכך" איתו לא מעט, כאב של אהוד ו"חצי אב" של תמר. מן הסתם בחגים נהייה יחד "בהשכבות" ניפגש בימי הולדת ועוד. יש זוגות גרושים ששמרו על יחסים טובים, ולמה שאנחנו לא נגיע לכך במשך הזמן?

עליך רק לזכור שצבי מאד רגיש לכבודו, ולכן צריך להחמיא לו לא מעט. הוא גם קצת מקנא לי, אבל בעצמו יצא כבר אם לא מעט נשים.

אתה צריך לדעת שצבי ואני הגענו להסכם ביחס לילדים. הם יישארו לגדול בקיבוץ, בינתיים, ואהוד יהינה שלושה ימים בשבוע אצלנו וכל שבת שניה. חשבתי שאין זה נכון לנתק אותו מסביבתו הקיבוצית, וגם כפי שחזרתי ואמרתי אנחנו צריכים להתגבש מחדש כזוג, ולכן אנחנו זקוקים ל"זמן איכות", רק לשנינו. גם תמר תמשיך ללמוד בינתיים בקיבוץ. אם תרצה היא תבוא אחה"צ אלינו. זה הכל זמני, לא חתמנו על הסכם משמורת בבית-המשפט. אולי הייתי צריכה להתייעץ אתך לפני הסכם שכזה, אבל אין טלפון בקיבוץ (פרט למזכירות) וזה מסובך.

אוהבת אותך מאד ומעריכה את אומץ ליבך והנכונות לתקשורת פתוחה,

רוצה כבר להתנשק אתך,

שלך רות

רות יקרה,

11.11.1951

אני אוהב אותך, גם אם את עושה דברים בלי להתייעץ איתי. אמנם זאת משפחתך ואלו ילדייך אבל בעתיד נראה לי שחשוב שקודם נסכם בינינו את הדברים. ההסכם נראה לי הוגן וטוב. אולי דברים ישתנו בעתיד. אולי תמר תרצה לעבור לעיר? מי יודע, כרגע זה נראה לי סידור טוב.

זה היה יפה מאד מצידך שסידרת לנו – לי ולצבי - שיחת טלפון מהמזכירות שלכם. דיבר ישיר במצב כזה הוא הכי טוב.

אני הבנתי שצבי חושש שאני אפריד בינו לבין הילדים. ניסיתי מיד בתחילת השיחה להרגיע אותו. אמרתי לו, להיפך אני רוצה לאחות את השברים במשפחה. אני יודע שתמר לא מתראה איתך. אני אדאג לכך שבחגים אנחנו נשב ביחד, ואולי גם ליל שבת. אני מקווה שכך גם הקרח ביניכם יישבר. אנחנו  הולכים לגור בחדרה בגלל קירבתה לקיבוצכם. אמרתי לו, צבי אני לא אוייב שלך. הנישואים שלך ושל רות לא עלו יפה, עובדה שנפרדתם פעמיים במשך 10 שנות נישואיכם.

לא תאמיני אבל בשלב הזה הוא פרץ בבכי, ואמר שהוא מסכים לנישואינו והוא יודע שזה מה שאת רוצה וזה מה שיהיה לך טוב. הוא התעניין קצת במהלך חיי, מצ'כיה ועד ארה"ב, והתרשם מאד מהעובדה שאני בתהליך גיור.

רות, אני מאמין שהבטחה זה דבר קדוש, ואם הבטחתי לו את הדברים האלו, אנחנו צריכים לקיים אותם. אבא שלי, היה אומר: להבטיח זה קל, לקיים  הבטחה זה קשה". בכל אופן זה חלק מסט הערכים שלי.

רציתי לבשר לך שתהליך הגיור שלי עומד להסתיים בעוד חודש, ואחרי זה אני רוצה לעלות לארץ. החיים החדשים שלנו, חלומנו המשותף עומד להתגשם, האין זה נהדר?

שלך אברי

רות יקירתי,

10.12.1951

אני צריך לעזוב את ארה"ב בהקדם.  המקארתיזם משתולל כאן. אני ברשימות השחורות, כקומוניסט לשעבר ופעיל באיגודים המקצועיים. אני עלול להיות מפוטר מעבודתי בכל יום. בקרוב אעבור גיור ריפורמי, ואז אני מתכנן לבוא לארץ.

כשאגיע לארץ, בעוד חודשיים בערך, עם אימי, אשכור דירה בחדרה, אחפש עבודה. את תחליט מתי את מצטרפת אלי, אני לא כופה עלייך שום דבר. אני מתאר לי שעזיבת הקיבוץ אינה  דבר קל, ולכן לא אאיץ בך.

יש לי הצעה שתפתיע אותך. לאחר עלייתי לארץ, אני משער שהמכתבים שלנו ייפסקו. אבל מכתבים האלו יש ערך בזוגיות שלנו.לכן אני מציע שכל אחד מאתנו ינהל יומן אישי. טולסטוי ואשתו נהגו כך. השטות שהם עשו שיומנו של כל אחד מהם היה גלוי לפני השני. זה גרם למריבות קשות ביניהם. אנחנו נראה אחד לשני רק קטעים נבחרים.

מה דעתך?

שלך אברי

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מקארתיזם  - מקור המונח הוא בתקופה הנקראת בארצות הברית "הבהלה האדומה השנייה", בין השנים 1950 - 1956. תקופה זו אופיינה בחשש העמוק שהיה בארצות הברית מפני עליית הקומוניזם ובמסע ציבורי נרחב שעורר פחד מפני השפעה קומוניסטית ומפני מרגלים סובייטיים. המונח "מקארתיזם" במקור נטבע כמונח ביקורתי המתייחס ספציפית לפעולותיו של הסנטור ג'וזף מקארתי, שהנהיג מסע אנטי-קומוניסטי נמרץ משנת 1948 ועד אמצע שנות החמישים ובמסגרתו נחשדו אנשים בתקשורת, בתעשיית הקולנוע, בממשל, בצבא ובעיסוקים אחרים, כבעלי נטיות קומוניסטיות. ואולם, תוך זמן קצר התרחב השימוש במונח לתיאור של מערכות ציבוריות דומות שחרגו מעבר ל"כללי המשחק" בחברה דמוקרטית. כיום נעשה שימוש במושג כדי לתאר האשמות חסרות ביסוס שנועדו להגביל התבטאויות פוליטיות שונות, וכן התקפות דמגוגיות כנגד אישיותם של יריבים פוליטיים, או כנגד מידת הפטריוטיות שלהם.

במהלך תקופת מקארתי הואשמו אלפים מאזרחי ארצות הברית בחברות במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית או באהדה כלפיה, והיו מטרה לחקירות נמרצות שנערכו על ידי גופים ממשלתיים או ועדות וסוכנויות אזרחיות. מושאי החקירות היו בעיקר עובדי ממשלת ארצות הברית, אנשים שהיו קשורים לתעשיית הבידור, מורים ופעילים בארגוני עובדים. לחשדות ניתנה אמינות, למרות שהעדויות שעל פיהן הועלו אותם חשדות היו לעתים קרובות לא חד-משמעיות ואף מפוקפקות, הוערכה רמת מסוכנותו של הנאשם בקשריו עם ארגונים קומוניסטיים וארגוני שמאל באופן מוגזם מאד. רבים מהמואשמים איבדו את מקום עבודתם והקריירה שלהם נהרסה;

----------------------------------------------------------------------------------------------------

אברי מגיע לישראל ומתחיל לנהל יומן

יומי הראשון בישראל

2.2.1952

הגעתי לארץ לבדי, לפני כמה ימים. למרות הבטחותי לאימי היא שכנעה אותי להשאיר אותה באמריקה, עם אחותי. היא טענה ובצדק, שבגיל 70 יהיה לה קשה מאד להתחיל מחדש בארץ. היא גם לא רצה לקלקל לנו את הזוגיות השברירית שלנו.

רות ותמר באו לפגוש אותי על הרציף של נמל חיפה. היה רגע מביך. רות כבר איננה אותה היפיפייה של קארלסבאד. עברו 15 שנה מאז נפרדנו, והשנים נתנו אותותיהן בנו. אבל לדעתי זה לא מה שהכי חשוב בזוגיות. חשוב הקשר הנפשי, חשובה הנפש הטהורה שהיא שמרה עליה. התחבקנו והתנשקנו קלות (בכל זאת תמר הייתה על ידינו ונכנסנו למונית שלקחה אותנו לחדרה.

רות לוותה כסף מאחיה ושכרה בית עבורנו. כמובן שאחזיר את הכסף לאחיה. אני אדם די עשיר במושגים של ישראל. לאחר 7 שנות עבודה, מכירת הבית המשותף שלי ושל ויויאן, אני בעל רכוש.  רות עדיין לא רוצה לעבור לגור עימי כאן, כי היא לא רוצה להודיע על עזיבת הקיבוץ בטרם נהייה בטוחים לגמרי בעתידנו המשותף.

בנסיעה התחלתי לדבר עם תמר בעברית, למרות שהיא יודעת קצת גרמנית. מדי פעם היא עזרה לי למצוא את המילה המתאימה. היא הייתה מאד ידידותית, למרות שאני יודע שייקח לה קצת זמן לקבל אותי כאבא. היא רצתה לשמוע על אמריקה, על החנויות ועל המכוניות. הסתבר שהיא מכירה את רוב כוכבי הקולנוע של הוליבוד, והיא אוספת תמונותיהם באלבום מיוחד. אח"כ היא התחילה לשאול על עברי, זה היה קצת מביך, אבל שמעתי שבארץ שוררת תרבות הדוגרי: מה היה הקשר ביני לבין אמה, למה נפרדנו וכו'. רות ניסתה להשתיק אותה, אבל אני עניתי לה בכנות, בגבולות מה שאפשר לומר לנערה בת 13. אגב תמר היא נערה בעלת יופי נדיר, נשמעת בוגרת מכפי גילה, והקשר הראשון שנוצר בינינו היה ממש מעודד.

החלק השני של היום היה עוד יותר מרגש. רות החליטה שאני צריך להראות את עצמי בקיבוץ, כבר ביום הראשון בישראל. היא רוצה שאכיר  את אהוד, את החברים, אולי אפילו את צבי., ושהם יכירו אותי. היא אומרת שאם יש משהו מפחיד בחיים צריך ללכת ישר לקראתו, והופעתי הראשונה בקיבוץ אכן מפחידה אותי.

הגענו לחדר האוכל, בשעת הצהריים. חדר האוכל היה בצריף גדול. הרעש היה עצום. כשנכנסתי עם רות ותמר, השתררה דממה. עשרות עיניים ננעצו בי. פה ושם שמעתי אמירות כמו "הנה הגרמני של רות". בקיבוץ אין סודות, כולם ידעו על תוכנית האיחוד המחודש שלנו. מרות ידעתי כי לא מעטים חקרו אותה, ואף הביעו דעתם.

רות לא נבהלה, ובזמן שעברנו דרך השולחנות, הציגה אותי בפני חבריה. התיישבנו בשולחן צדדי, ולפתע התיישבה אתנו אחותה של רות החיה בקיבוץ, עם בעלה. זה היה יפה מצידה כי התנגדה לתוכנית שלנו. דיברנו על כל מיני נושאים (בעברית כמובן כי אני זכרתי שבקיבוץ לא מדברים בפומבי גרמנית). שאלתי הרבה שאלות על הקיבוץ והם השיבו ברצון.

אח"כ רות ואני הלכנו לבית הילדים של אהוד ורות אמרה לו: "אהוד חמודי, תכיר, זהו אברי, הוא חבר שלי". אהוד הסתכל עלי ונתן לי יד. הוצאתי מהתיק את המתנה שהכנתי עבורו ונתתי לו אותה.

הלכנו לביתה של רות, ואני הרגשתי שעברנו כמעט את כל המבחנים של היום. הגענו לביתה של רות. זאת הייתה דירת חדר אחד ומרפסת. רובו של החדר היה תפוס ע"י מיטה זוגית. ללא מטבחון וללא שרותים. אני התפלאתי, הרי בכל זאת יש לה גם שני ילדים. היא אמרה לי: "לשרותים הולכים למזכירות, מרחק 50 מטר. להתרחץ הולכים למקלחת הציבורית. מטבחון לא צריך, כי הקיבוץ לא מספק פרודוקטים לבתי החברים. אוכלים שלוש ארוחת בחדר האוכל." היא הוסיפה גרתי כבר ברמה יותר גבוהה, וזה מחיר הגירושין."

אחה"צ הגיע אהוד. עשינו ביחד טיול לרפת, ואח"כ שיחקנו בחדר של רות בצעצועים שונים שהבאתי עימי. שמתי לב, שהיות והוא גר עם שתי נשים לא היו לו צעצועים של בן. היו בעיקר בובות, וכמה משחקי שולחן. אהוד היה ידידותי כלפי וסיפר לי דברים על בית הילדים.

בשבע בערב אהוד היה צריך להתייצב לארוחת ערב בבית הילדים, ואנחנו ליווינו אותו. אח"כ הלכנו לאכול בחדר האוכל ארוחת ערב. אחרי הארוחה אני חזר