ראיון שעשיתי עם אורה לוטן לעלון הקיבוץ

שירתה של אורה לוטן – ראיון עם איתן קליש

אורה פירסמה במרוצת 38 השנים שחלפו את ספרי השירה הבאים: "שוב, שירים" ב-1980, "עונות, שירים",1986; "בגובה המים",1990; "הפלגה אחרונה", 2000. עם התקרב עונת החגים– ראש השנה ויום הכיפורים – מצאתי לנכון לתהות על שירתה, על מקורה, ועל נושאיה. בפתח הראיון ציטטתי משירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" ושאלתי את אורה מהו אותו ניצוץ הדוחף אותה לאורך עשרות שנים לכתוב שירה?

אורה: אני נולדתי בדרום אמריקה של שנות השלושים. אפשר לומר שעד תום מלחה"ע השניה, דרום אמריקה היתה "מעצמה" מובילה בתחום השירה. אנחנו בתנועות הנוער היינו קוראים שיריהם של גדולי המשוררים של אותה תקופה. משוררים כמו פאבלו נרודה, גיליין הקובני,אלפונסינה סטורני, גבריאלה מיסטראל ועוד רבים. השירה הייתה בעלת משמעות לחיים של הנוער. רבים מהמשוררים הללו היו מבקרים בארגנטינה, עורכים ערבי שירה, ואנחנו, הנוער, נהרנו אליהם. מקור שני לשירתי,אני חושבת, הם השירים שאימי הייתה שרה לי כל ימי ילדותי. היינו בית פתוח לתרבות ליצירה בכלל ולשירה בפרט.

מתי התחלת לכתוב שירים, מתי נוכחת בצורך הזה שלך?

למעשה את העידוד הראשון לכתיבת שירה קיבלתי בתנועה. גיליתי בעלון שהוצאנו שיר שלי וזה הפליא אותי. המשכתי לאסוף את השירים שכתבתי לפני העליה וגם לאחריה, אך מעיין זה נסתם זמנית, לאחר העלייה לארץ, עקב ההתמודדות עם לימוד השפה העברית. העברית כבשה את ליבי במהירות, בעיקר הצלילים שלה, ועד היום העברית קרובה יותר לליבי יותר מאשר שפות האם שלי: האידיש והספרדית. אני פגשתי את העברית דרך מורי הסמינר לעליית הנוער  שבינהם היו מגדולי המשוררים בארץ: לאה גולדברג, חיים גורי ועוד. די מהר התחלתי לכתוב מחדש, והפעם בעברית, פרוזה ושירה, כביטוי לצורך שלי להתבטא, למרות שעדיין לא שלטתי במאה אחוז בעברית. הצורך הזה נובע מההרגשה שלי, שהדברים הרגשיים וגם המחשבתיים נשארים בלתי ברורים לי אם אני לא נותנת להם ביטוי בכתב

שירים שלי החלו להתפרסם, בעלוני הקיבוץ, בחוברות חגים של התנועה, וזה סימן לי שיש טעם לקיום שירתי. היו מקרים כמו מכתב מאשה ששכלה את בנה ומצאה בתרמילו ספר שירים שלי וזה מאד ריגש אותי. בשנות השישים היתה פריחה של משוררים בתנועה הקיבוצית. במפגשי החוגים לספרות יצא לי לראיין לא מעט משוררים, וחלק מהם נהפכו לידידי. אחר-כך כשלימדתי באורנים יצא לי להכיר אנשים שעסקו בספרות בהוראה ובכתיבה, והיה לי חשוב כאדם יוצרו לפגוש במעין "מילייה" כזה של אנשי ספרות.

האם היו דברים בפעילותך במישורים אחרים שהפריעו להתפתחותך האמנותית?

אני בחרתי כעיסוק עיקרי של חיי לעבוד בחינוך. עבדתי בחינוך בעליית הנוער, במוסד החינוכי, תמיד כמחנכת ולא רק מורה, ובאורנים עסקתי בתחומי הספרות והחינוך ובהכשרת מורים . עסקתי בזה מבחירה, אבל אין ספק שהעיסוק הזה, שכל מי שעסק בו יודע עד כמה הוא תובעני, גרע מיכולתי להשקיע בתחום האמנותי. היתה לי אפשרות להיות פעילה בתנועה, בחוגים ובכלל בתרבות. אבל אני בחרתי לעבור להוראה באורנים, ושוב האנרגיה שלי לא הייתה מופנית לעיסוק הספרותי, ליצירה, אף-כי יצירתיות נחוצה בכל תחום ובחינוך יותר מכל.

האם אפשר לדבר על תקופות או נושאים ביצירתך?

שנות השמונים והתשעים היו השנים הפוריות מבחינת יצירתי, כפי שאתה רואה מתאריכי פירסום הספרים. לפני כן לא הרגשתי מספיק בטוחה כדי לפרסם ספר. בעצם הקיבוץ עזר לי להחליט על הוצאת הספר הראשון. היה זה לקראת חג השלושים שחיפשו יוצרים מהקיבוץ שיציגו את פרי יצירתם, ומרכזת החג פנתה אלי בהצעה שאוציא ספר משירי לכבוד חג הקיבוץ. כל משפחה מהקיבוץ קיבלה את הספר, וההתרגשות הייתה גדולה, והפירגון בהתאם. אני לא יכולה להגיד שלכל ספר מספרי יש איפיון מיוחד שלו. כל השירים הם שירים על בני אדם, בחייהם ובמותם, הרבה מהם שירים על נופים, נופים של נעורי ונופים שמקיפים אותי עכשיו, ביניהם נוף גינתי.

לגבי נושאים שחוזרים בשירתי, לא לחינם קראתי לאחד מספרי "עונות". עונות  החוזרות על עצמן גם בטבע וגם אצל האדם ובמיוחד בחיי אשה.

אולי את יכולה להסביר את שמות ספרייך?

לספר הראשון קראתי "שוב", והוא מבטא את תחושתי שהנה אני שוב יכולה להרגיש את הכאב והשמחה שמביאים חיי יצירה, כפי שהרגשתי כשהייתי מאד צעירה. "בגובה המים" קשור בתקופה שהייתי באורנים וטיילתי עם מוקי צור בחופי הכינרת. הרגשתי קטנות מול גדולת הנוף ורציתי לבטא את התחושה הזו גם בכתיבה. על השם "עונות" הסברתי לך כבר. השם של הספר האחרון, "הפלגה אחרונה" הוא קצת דרמטי. הוא דרמטי במובן הזה שאני הלכתי מההפלגה האחרונה שלי (מטאפורית) להפלגה הראשונה. כי בסוף הספר יש חומר על ההפלגה הראשונה שלי לארץ, עם כל המטען של עזיבת המשפחה וארץ מולדתי. השם "הפלגה אחרונה" קשור גם בתחושה פסימית שאני לא אוציא יותר ספרים, נבואה שבינתיים מתממשת.

באיזה מידה עובדות ביוגרפיות נכנסו לשירייך?

הדמויות הקרובות לי בחיי, כולן נמצאות בשירי. כתבתי על אימי, על עלייתה לארץ בגיל מבוגר, כתבתי על אבא, הרבה שירים כתבתי לחיים. כתבתי שירים עם הולדת הילדים, על חייהם וצמתים בחייהם, כמו לידת הנכדים וכו'.

באיזו מידה העובדה שאת משתייכת למחנה הסוציאליסטי וחברת קיבוץ השפיעה על שירתך?

בלי ספק השפיעה. קודם כל האמונה באדם (כמעט הייתי אומרת באלוהים...). אמונה ואמון בחיים. אלו דברים שבאו מן הבית. אבי היה איש שמאל פעיל כל חייו. אימי הייתה אישה מאמינה במובן הדתי ושמרה מסורת. היא עזרה לכל מהגר ואיש עני שהגיעה לפתחה. אח"כ, הייתה בי האמונה שנטע בי השומר הצעיר, אליו נכנסתי בגיל 15. התשובה לשאלתך היא בעצם האיכפתיות ואהבת הזולת שלי, בכל תחומי חיי וגם בשירתי. אדגים זאת בשיר שכתבתי אחרי הרצח של אמיל גרינצוויג (ראה להלן).

מה החלום שלך?

לפתוח חוג סדנה של כתיבה יוצרת בקיבוץ. שהדור השני גם ישאיר את חותמו בכתב על חיי הרוח בקיבוץ.

קללה/ נכתב ביום השבעה לאמיל גרינצוויג

כל הלילה סערו הרוחות.

והגשם ניתך על גבעות.

ועל עמקים בארץ ההמומה.

מצליפות שוט, ברד.

הילולות, האם

הרוח היתה זאת

או רוחות אחרות אשר

באו לדרוש

שיכופר העוון.

שבעה ימים ושבעה

לילות סערו.

מטחי הגשם הצליפו

על כל החי והצומח

נתק אדם מקצב נשמתו כי

לא היו עוד סידרי עולם.

אבל נשמת רוח חיים לא נטלה ממנו

היקום לא נימחה.

ועדיין מדברים בשבעים לשונות

ועדיין לא טוהרו הידיים המגואלות

ועדיין קיין בנדודיו בונה ערים ומטביע אותות.