שירים של אורה - פרק ב'

ה"אידאל" שאורה מעלה בשיר זה, של צמצום חיי האדם בעולם הקטן שלו, בטבע, ההסתגרות בפני חדשות נחשבה כאידיאל בורגני אנטי קיבוצי. וכך גם בשיר הבא:

אכן כבר היו דברים מעולם.

נהרות הציפו שדות והטביעו בתים,

בני אדם נרדפו ע"י גל עכור

אכן כבר היו דברים, אדמה

פערה תהומותיה, שמים

סנוורו את ילדי איקרוס

בכנפיהם הפלדיות.

אכן בלואים בגולגים

נשרפים על מוקד,

למען, בגלל

קנאות אמונה            

משיח בא, או לא בא

מלחמה, אין ברירה.

חזיון נדוש, אכן

חלון פתוח אל אור,

אשה ברבוע החלון,תפילתה לאושר קטן,

לזוטות אהבה, לרוגע,

של ימים רגילים.

אנא, למי היא לוחשת,

אנא לא בימי בני, לא בימי נכדי. ("הפלגה אחרונה" עמ' 29)

גם בשיר הבא ישנה בריחה אל הספירה הפרטית האישית, והפניית גב לספירה הפוליטית.

בספטמבר

בספטמבר שקטו המלחמות,

פטישי החום עדין מכים באספלט

אבל בצמרות נושבת רוח אחרת.

(צריך לבקש חיוך חדש ומבט אחר

אולי פחות עיף, אולי מקוה

מעבר לשכבות האבק

המכסה לחלוחית של רך)

ספטמבר, הצבעים הרכים של הבוקר

 ורוח אחרת בצמרות.

שמחה גואה אל חופים מוכרים

עם ענפי טיפואנה במחול עליז

עם צבעי השקיעה של סוף הקיץ.

ספטמבר של בתי,

הצומחת אל צמרות נופים (אחרים?)

מילדות מוגנת אל עולם משלה

בעצמת מבטה המגלה

הכל מבראשית.

 (מתוך שוב שירים, עמ' 21)

השיר הזה מאפיין את הכתיבה הנשית של אורה. כידוע רוב צעירי הקיבוץ היו מגוייסים למלחמות ישראל, ומכאן הזדהותם ומעורבותם העמוקה של חברי הקיבוץ במלחמות אלו. אבל אורה מפנה את גבה למלחמות ומתעסקת עם בתה, עם גדילתה, מייחלת שלבתה יהיה עולם משלה שיגן עליה מפני זוועות החיים. נראה לי שכאן אורה כותבת מנקודת מבט מאד נשית, מנקודת מבט של אם.

 האם עמדה זו מחזקת את הטיעון של הפמניסטיות המהותניות? " הבחנתן של גילברט וגובאר[1], ביחס למטאפוריקה של אבהות ספרותית: "בתרבות המערבית הפאטריארכלית" הן טוענות, "מחברו של טקסט הוא אב, מוליד, ראש מסדר אסתטי, שעטו הוא כלי מוליד כמו איבר המין". הן רומזות לכך שהאשה יולדת את הטקסטים מאיברים נשיים, אם כי באופן מטאפורי. אדריאן ריץ' מחריפה את הטיעון "הביולוגי" בדבר ההבדלים בין שני סוגי החשיבה והכתיבה: "לביולוגיה הנשית...השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר מכפי שאנו מעריכות. המחשבה ההגמונית הגבילה את הביולוגיה הנשית למטרותיה המצומצמות, ובשל כך נסוג החזון הפמיניסטי מביולוגיה נשית זו. אני מאמינה שהוא ישוב לראות בגוף שלנו מקור נביעה ויצירה ולא גורל" (מתוך ספרו של גורביץ).

כמובן שיכול להיות שעמדת "ההבניה התרבותית" של שוואלטר היא הנכונה[2]: שוואלטר מתנגדת להשוואות אלו, לדעתה נשים מולידות טקסטים מן המוח. היא מזדהה עם המשפט: "מסוכן להציב את הגוף שלנו במוקד החיפוש אחר הזהות הנשית". אם ישנם הבדלים בין כתיבת נשים וגברים, אלו הם הבדלים תרבותיים. (שוואלטר, עמ' 255). היא כותבת דברים הנוגעים מאד לעניין של כתיבה מדעית: "עלינו להבין שכתיבה יצירתית או ביקורתית אינה יכולה להישאר לגמרי מחוץ למבנה  השולט...המושג טקסט של אשה באיזור הנשי הוא הפשטה לא רצינית...כתיבת נשים היא הידברות בעלת "קול כפול", המקיפה תמיד את המורשת החברתית, הספרותית והחברתית – הן של השותק והן של השולט" (ש', עמ' 268).

לדעתי אין פתרון לויכוח הזה, או ליתר דיוק שני הצדדים צודקים. כל אשה מתנסה בחוויות הנובעות מהמבנה הביולוגי שלה, וכל אשה בת תרבות עוברת הבנייה תרבותית.

[1] אצל איילין שוואלטר, 254 - 255

[2] שוואלטר שייכת לאסכולה האנגלו-אמריקאית, שדגלו בבקורת פמניסטית שיש בה הרבה משותף להליכי הניתוח והנחות היסוד של ההומניזם הליברלי, יחד עם פיתוח התפיסה כי הנשיות היא פרי הבנייה תרבותית ולא פרי מהותנות, נוסח האסכולה הצרפתית (בארי, עמ' 167). בשנות התשעים האנטי מהותנות הייתה המגמה הדומיננטית.