בחינה נוספת של דמותו של דוד מלך ישראל
התנ"ך מנקודת מבט הומניסטית וליברלית
מלכים ג', של יוכי ברנדס הוא ספר שאני רוצה להמליץ עליו. הספר עוסק בסיפור המרד של ירבעם, שגרם להקמת ממלכת ישראל לצידה של ממלכת יהודה, לאחר תקופת הממלכה המאוחדת בימי שאול, דוד ושלמה.
הסיבה שאני ממליץ על הספר (נכון להיום (הרשימה נכתבה לפני מספר שנים) היא לא רק בגלל שהוא במקום חמש ברשימת רבי המכר, (אחרי שמונה חודשים, מאז שיצא לאור). היא לא אמינותו ההיסטורית, למרות שהוא בהחלט אמין על אף כל חידושיו והמצאותיו. יוכי ברנדס היא בעלת תואר שני במקרא, והחידושים המפליגים שלה בהבנת מאורעות תקופתם של שאול, דוד ושלמה, מבוססים על הכתוב בתנ"ך ועל המחקר המודרני, ופרשנותה יש לה על מה להתבסס.
המלצתי על הספר היא לא בגלל יכולותיה כסופרת, שהצליחה להחיות את התקופה הרחוקה ההיא. הסיבה שאני ממליץ על הספר היא שברנדס כותבת ומעריכה מחדש את מאורעות התנ"ך המוכרים לנו משנות בית-הספר, מנקודת מבט של אדם בעל השקפה ליברלית וסוציאליסטית שאינו כבול למוסכמות המסורת. כך אני חושב צריך ללמד תנ"ך, לפחות בכיתות הגבוהות, וכידוע לעניין תלמידים במקצוע הזה בכיתות אלו זאת משימה בעייתית.
מבחינת השחזור ההיסטורי ברנדס עשתה עבודה "חתרנית" מרשימה. היא יוצאת מההנחה (המקובלת) שאת מאורעות התקופה העלו על הכתב הסופרים של בית דוד, ולכן הדמויות והמאורעות משורטטים כך שיחמיאו לבית דוד, ויקפחו את בית שאול. למזלנו פה ושם נשארו קטעים מסופרי בית שאול, שנותנים לנו נקודות תצפית אחרות על המאורעות כפי שהתרחשו. כך למשל עולה כי שאול היה מלך גדול שהקים את ממלכת ישראל מאוסף של שבטים משועבדים לפלשתים.
ברור ששאול לא היה חולה רוח כבר בתחילת דרכו, כפי שספר שמואל מציג אותו, כי הוא המשיך למשול ולהנהיג את ישראל, ויצא בראשם למלחמות במשך עוד עשרים שנה. לעומת זאת, לדעתה דוד ממש נלחם לצידם של הפלשתים במלחמתם האחרונה בשאול בגלבוע. הדובדבן של "גילויי" ברנדס הוא שדוד אינו האיש שהרג את גליית. זאת לא המצאה שלה. היא מסתמכת על ידיעה שמובאת בספר שמואל "ויך אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי את גלית הגתי" (שמ"ב, כ"א, י"ט). אז אולי כל סיפור דוד וגלית אינו אלא המצאה של סופרי דוד? כמו שפע הידיעות הקשורות לדוד ולשאול שברנדס מוכיחה שהן שיכתוב ההיסטוריה.
דוד, לפי ברנדס היה איש שלא אהב שום אדם- לא את מיכל אשתו, ולא את יונתן שלמעשה נתן לו את מלכותו. היה לו כשרון מיוחד שאנשים יתאהבו בו, בעוד שהוא התענין רק בקריירה שלו, ומשלב די מוקדם סימן את כתר המלכות כמטרה. לאחר שהשיג את מטרתו הוא רצח באכזריות ובאופן שיטתי את כל בית שאול. פרשת רצח בני רצפה ושאול, ע"י דוד, שנים לאחר מות שאול, מפחד שיקום יורש מבית שאול, היא ממש מזעזעת. רצפה היתה אשתו של שאול, שדוד "סיפח" אליו, כאשת המלך הקודם, ואף על פי כן הוא הורג את בניה. התעקשותו לקחת אליו בחזרה את מיכל בת שאול, שהיתה כבר נשואה לאדם אחר במשך שנים רבות, לאחר שהוא נטש אותה, מראה את אטימותו לכל רגש אנושי.
ברנדס מראה כי דוד הקים משטר עריצות, וכל השבטים שנאו את שלטונו, מלבד שבט יהודה שזכה בכל הצ'ופרים של השלטון. את זאת ניתן לראות מהעובדה שכל העם הצטרף למרד אבשלום כנגד דוד, ולאחר נפילתו של אבשלום, המרד נמשך תחת הנהגתו של שבע-בן בכרי (שמ"ב, כ'). כל זה בניגוד לדימוי הרגיל שלנו של דוד האהוב על העם מתקופת הצלחותיו הראשונות. שרידי המרד נאלצים לרדת למחתרת ולשנות את זהותם.
משטר העריצות הולך ומחריף בימי שלמה. פלוגות הצבא מבקרות בדרך קבע בכפרים, גובות מיסים ומבררות האם חוקי המלך נשמרים. שלמה משנה את הפולחן המסורתי, מחריב את המקדשים בכפרים ובערים, ומתיר לעבוד את ה' רק במקדש בירושלים. שלמה אוסר לחוג את החגים שייחדו כל שבט, מתוך רצון לריכוזיות ולהאחדה מוחלטת של התרבות בממלכתו. כדי לבנות את היכלי הפאר שלו שלמה מטיל מיסים רצחניים על העם, הגורמים לרבים רבים להתרושש. בנוסף לכך הוא מגייס בכפייה עשרות אלפי בחורים צעירים לעבודות הבנייה שלו. בניגוד לכך סופר התנ"ך מראה את מצבו של העם בימי שלמה באור מאד ורוד: " יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב, אוכלים ושותים ושמחים" (מלכים, א', כ').
גיבור הספר הוא ירבעם, אשר פילג את הממלכה ללא שפיכות דמים, והקים את ממלכת ישראל, לצד ממלכת יהודה, שנשארה רק עם שני שבטים. ירבעם החזיר לעם את הפולחנים העתיקים שלו, את המקדשים שלו, את החגים של כל שבט,ויזם רפורמה מתקדמת במיסוי (העשירים נושאים ברוב נטל המיסים). ירבעם, אשר התנ"ך וכותב ספר מלכים אוהבים לשנוא כל-כך, הוא הגיבור החיובי של ברנדס, הוא ממשיכו של שאול, והוא מנסה להקים מלוכה עממית קרובה לעם, כזו שהייתה בימי שאול ונהרסה ע"י דוד ושלמה.
אין ספק שקריאתה של ברנדס את התנ"ך היא קריאה "חתרנית" (אבל אינה סותרת את העובדות). זוהי קריאה המבוססת על ערכי התרבות המודרנית ההומניסטית, וזוהי הדרך שבה עלינו, כאנשים הומניסטים, לקרוא טכסטים מסורתיים, לדעתי.
מלכים ג', של יוכי ברנדס הוא ספר שאני רוצה להמליץ עליו. הספר עוסק בסיפור המרד של ירבעם, שגרם להקמת ממלכת ישראל לצידה של ממלכת יהודה, לאחר תקופת הממלכה המאוחדת בימי שאול, דוד ושלמה.
הסיבה שאני ממליץ על הספר (נכון להיום (הרשימה נכתבה לפני מספר שנים) היא לא רק בגלל שהוא במקום חמש ברשימת רבי המכר, (אחרי שמונה חודשים, מאז שיצא לאור). היא לא אמינותו ההיסטורית, למרות שהוא בהחלט אמין על אף כל חידושיו והמצאותיו. יוכי ברנדס היא בעלת תואר שני במקרא, והחידושים המפליגים שלה בהבנת מאורעות תקופתם של שאול, דוד ושלמה, מבוססים על הכתוב בתנ"ך ועל המחקר המודרני, ופרשנותה יש לה על מה להתבסס.
המלצתי על הספר היא לא בגלל יכולותיה כסופרת, שהצליחה להחיות את התקופה הרחוקה ההיא. הסיבה שאני ממליץ על הספר היא שברנדס כותבת ומעריכה מחדש את מאורעות התנ"ך המוכרים לנו משנות בית-הספר, מנקודת מבט של אדם בעל השקפה ליברלית וסוציאליסטית שאינו כבול למוסכמות המסורת. כך אני חושב צריך ללמד תנ"ך, לפחות בכיתות הגבוהות, וכידוע לעניין תלמידים במקצוע הזה בכיתות אלו זאת משימה בעייתית.
מבחינת השחזור ההיסטורי ברנדס עשתה עבודה "חתרנית" מרשימה. היא יוצאת מההנחה (המקובלת) שאת מאורעות התקופה העלו על הכתב הסופרים של בית דוד, ולכן הדמויות והמאורעות משורטטים כך שיחמיאו לבית דוד, ויקפחו את בית שאול. למזלנו פה ושם נשארו קטעים מסופרי בית שאול, שנותנים לנו נקודות תצפית אחרות על המאורעות כפי שהתרחשו. כך למשל עולה כי שאול היה מלך גדול שהקים את ממלכת ישראל מאוסף של שבטים משועבדים לפלשתים.
ברור ששאול לא היה חולה רוח כבר בתחילת דרכו, כפי שספר שמואל מציג אותו, כי הוא המשיך למשול ולהנהיג את ישראל, ויצא בראשם למלחמות במשך עוד עשרים שנה. לעומת זאת, לדעתה דוד ממש נלחם לצידם של הפלשתים במלחמתם האחרונה בשאול בגלבוע. הדובדבן של "גילויי" ברנדס הוא שדוד אינו האיש שהרג את גליית. זאת לא המצאה שלה. היא מסתמכת על ידיעה שמובאת בספר שמואל "ויך אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי את גלית הגתי" (שמ"ב, כ"א, י"ט). אז אולי כל סיפור דוד וגלית אינו אלא המצאה של סופרי דוד? כמו שפע הידיעות הקשורות לדוד ולשאול שברנדס מוכיחה שהן שיכתוב ההיסטוריה.
דוד, לפי ברנדס היה איש שלא אהב שום אדם- לא את מיכל אשתו, ולא את יונתן שלמעשה נתן לו את מלכותו. היה לו כשרון מיוחד שאנשים יתאהבו בו, בעוד שהוא התענין רק בקריירה שלו, ומשלב די מוקדם סימן את כתר המלכות כמטרה. לאחר שהשיג את מטרתו הוא רצח באכזריות ובאופן שיטתי את כל בית שאול. פרשת רצח בני רצפה ושאול, ע"י דוד, שנים לאחר מות שאול, מפחד שיקום יורש מבית שאול, היא ממש מזעזעת. רצפה היתה אשתו של שאול, שדוד "סיפח" אליו, כאשת המלך הקודם, ואף על פי כן הוא הורג את בניה. התעקשותו לקחת אליו בחזרה את מיכל בת שאול, שהיתה כבר נשואה לאדם אחר במשך שנים רבות, לאחר שהוא נטש אותה, מראה את אטימותו לכל רגש אנושי.
ברנדס מראה כי דוד הקים משטר עריצות, וכל השבטים שנאו את שלטונו, מלבד שבט יהודה שזכה בכל הצ'ופרים של השלטון. את זאת ניתן לראות מהעובדה שכל העם הצטרף למרד אבשלום כנגד דוד, ולאחר נפילתו של אבשלום, המרד נמשך תחת הנהגתו של שבע-בן בכרי (שמ"ב, כ'). כל זה בניגוד לדימוי הרגיל שלנו של דוד האהוב על העם מתקופת הצלחותיו הראשונות. שרידי המרד נאלצים לרדת למחתרת ולשנות את זהותם.
משטר העריצות הולך ומחריף בימי שלמה. פלוגות הצבא מבקרות בדרך קבע בכפרים, גובות מיסים ומבררות האם חוקי המלך נשמרים. שלמה משנה את הפולחן המסורתי, מחריב את המקדשים בכפרים ובערים, ומתיר לעבוד את ה' רק במקדש בירושלים. שלמה אוסר לחוג את החגים שייחדו כל שבט, מתוך רצון לריכוזיות ולהאחדה מוחלטת של התרבות בממלכתו. כדי לבנות את היכלי הפאר שלו שלמה מטיל מיסים רצחניים על העם, הגורמים לרבים רבים להתרושש. בנוסף לכך הוא מגייס בכפייה עשרות אלפי בחורים צעירים לעבודות הבנייה שלו. בניגוד לכך סופר התנ"ך מראה את מצבו של העם בימי שלמה באור מאד ורוד: " יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב, אוכלים ושותים ושמחים" (מלכים, א', כ').
גיבור הספר הוא ירבעם, אשר פילג את הממלכה ללא שפיכות דמים, והקים את ממלכת ישראל, לצד ממלכת יהודה, שנשארה רק עם שני שבטים. ירבעם החזיר לעם את הפולחנים העתיקים שלו, את המקדשים שלו, את החגים של כל שבט,ויזם רפורמה מתקדמת במיסוי (העשירים נושאים ברוב נטל המיסים). ירבעם, אשר התנ"ך וכותב ספר מלכים אוהבים לשנוא כל-כך, הוא הגיבור החיובי של ברנדס, הוא ממשיכו של שאול, והוא מנסה להקים מלוכה עממית קרובה לעם, כזו שהייתה בימי שאול ונהרסה ע"י דוד ושלמה.
אין ספק שקריאתה של ברנדס את התנ"ך היא קריאה "חתרנית" (אבל אינה סותרת את העובדות). זוהי קריאה המבוססת על ערכי התרבות המודרנית ההומניסטית, וזוהי הדרך שבה עלינו, כאנשים הומניסטים, לקרוא טכסטים מסורתיים, לדעתי.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
אין חדש בקריאתה של ברנדס.היא מסתמכת על מקורות רבים אחרים.אם היא רוצה(רצתה)לכתב ספר שיעניין,היא היתה חייבת להפוך את היוצרות,אחרת מהחידשו חכמים בתקנתם?
הרציחות של דוד היו כאין וכאפס ביחס לדורות הבאים באירופה של מלכים שרצחו את מתנגדיהם.כדי לשמור על ממלכתם.דוד הרחיב את גבולות הארץ ולאו דווקא היה מעוניין ב"קריירה "שלו.בתקופת שלמה בנו,שקיבל את הגבולות בירושה,גבולות הארץ היו הגדולים ביותר,מלבד בתקופת שמעון הנשיא החשמונאי.
הוא גם הכין את חומרי הגלם למקדש (דברי הימים)שלמה רק נהנה מפרות שאביו הוריש לו.דוד אפילו תיכנן את ההירארכיה והבירוקראטיה לתקופת שלמה..
לאחשוב אם דוד הרג את גליית או מישהו אחר,בזיכרון העם ובמיתוס שלו זה מה שנישאר.
נכון שלדוד היו גם צדדים קשים ורעים אפילו(בת שבע)אבל הוא מתואר כאנושי.מגילת רות באה לחזק את מוצאו וכך גם פרק לא בבראשית על הולדת התאומים של תמר ויהודה.
בסיכום,דוד היה מלך ונהג כמלך שרצה להרחיב את גבולות ארצו,לארגן את המימשל ולהוריש לבנו ממלכה מאחדת בלי אויבים.
בינינו,אני לא כל כך אוהבת את ספריה של יוכי ברנדס.היא אמנם יודעת פירקי אבות ,ואפילו מישנה וקצת תלמוד ובעיקר על כך היא מסתמכת ועל חוקרים שמתבססים על תורת המקורות.
בכל אופן אני מכבדת את המלצתך.אנשים שאינם בקיאים ימצאו חידושים בספר שלה.
לטובה שלום,
לרומן היסטורי כמו "מלכים ג'" או "הפרדס של עקיבא" ישנם שתי קומות (כך למדתי באוניברסיטה). הקומה האחת הן העובדות ההיסטוריות, או המקורות ההיסטוריים שבידי הסופר, והקומה השנייה שנבנית על הראשונה היא ההמצאה של המחבר. ברנדס עונה על שני הקריטריונים הללו. היא מגלה בשני הספרים שליטה וידיעה של המקורות ההיסטוריים, ומפליאה להמציא סיפור חדש על בסיסם.
ביקורתך עליה אינה מובנת לי כלל. למשל, בפרדס של עקיבא היא מראה, בניגוד למקור התלמודי, כי לא הייתה כלל אהבה בין עקיבא ואשתו. היא גם נותנת פרוש מעניין לשאלה מה ראו הארבעה שנכנסו לפרדס, ומקשרת את זה בצורה מעניינת לתמיכתו התמוהה של ר' עקיבא במרד בר-כוכבא שסיכוייו מלכתחילה היו קלושים.