הבשורה של אשה בורחת מבשורה

ליאיר דקל

הסיפור מרגש ביחוד למי שמכיר את ההרגשה הזו של אם שממתינה לבשורה מבנה שהיא יודעת כי  הוא משתתף בקרב. חוויתי את זה כאשר סיפרו  לי כיצד אמי הסתובבה בבית כמו לביאה ו"ידעה"  כי קרה משהוא לאחי  למרות שהשתתפנו שנינו במלחמה. ואכן היא חשה  שניפצע ואיבד עין בפריצה לעזה ב56 .. היא חשה שאני בסדר. .טוב שהעלאת את הסיפור יחד עם תאור העלילה בתקופה שבה התעורר ויכוח חריף על האיסור להכניס לתכנית הלימודים את אחד הספרים שלו  מה שעורר ויכוח חריף סביב  השאלה  והיו שקישרו את זה לצד השמאלי של המפה. מסיפור המעשה שהעלאת אפשר להבין שהסיפור תמים ומרגש.. (לא מדובר בספר הזה שהוצא מתכנית הלימודים)

ליאיר דקל,

מקובל שגרוסמן כותב ניפלא.אני מאמינה שההצגה טובה.סיפור העלילה אקטואלי ומעניין.ההבדל בין הצגה לספר הוא הזמן.בהצגה העיקר צריך להתרחש כאן ועכשיו כי יש רק שעה וחצי או שעתיים של הצגה.

הספר לעומת זאת ניקרא לאט וב"תשלומים"לכן הוא מתמשך.למרות שעיסוקי הוא ,בין השאר,ספרות,איני מתלהבת(אני יודעת שזה לא פולטיקלי קורקט,אפילו יאמרו חילול הקודש)מהספרים שלו.ישנם סופרים גדולים ממנו לדעתי,כמו מאיר שלו,(למרות דעותיו השמאלניות)אבל ספריו של שליו,של צרויה שלו,של א.ב.יהושע,ועוד טובים יותר,לטעמי, בעומקם,

להחשב בארץ הזאת(וגם בכלל)ל"סופר משובח",תלוי הרבה ביחסי הציבור שיש לסופר.מה עוד שהוא אב שכול.שזה סיפור שמדבר בעד עצמו.אני קראתי עמודים אחדים מהספר שהיזכרת ולא נהנתי ו(למדתי להנות ולהבין ספרים.)

אבל איש איש וטעמו הוא.כשאני רואה שיצא ספר חדש של שלו או אלה שהיזכרתי לעיל,למרות שהם עולים יותר,אני קונה אותו עוד באיבו.

אני מנסה בכל פעם מחדש לקרוא את גרוסמן ובכל פעם נוכחת שזה לא ספל התה שלי,כמו שאומרים בלעז.

גרשון, תודה על התגובה.

טובה, כדבריך, כל אחד וטעמו. בראשית דבריי כתבתי "אחת ההצגות הטובות שראיתי. דיעה אישית". אני בהחלט מקבל שיש דיעות אחרות על הספר ועל המחבר.

בבוקלאב שלנו נדון הספר בשעתו ואז גיליתי שחבורת העוסקים בספרים מתחלקת לשניים: מחציתנו היינו אוהדי דוד גרוסמן ומחציתנו אוהדי עמוס עוז. אשר ליחסי ציבור, נראה לי שעוז מצטיין בהם הרבה יותר.