על טומאה וקדושה (פרשות "שמיני" ו"תזריע")

על טומאה וקדושה (פרשות "שמיני" ו"תזריע")
 
 פעם, כשהיינו צעירים, בכתה ט', ישבנו בפעולה,  על נושא שנקרא בשם הסתום "אורחות חיים". נגלה לפנינו עולם מאיים אפל שלא ידענו על קיומו הנקרא בשם המוזר:"אורח חיים סלוני". מהר מאד הוברר לנו ששומר נפשו הקיבוצית צריך להתרחק מהדבר הזה. מהם מאפייניו של "אורח חיים סלוני"? הוא מאפיין את בני הנוער בעיר (רחמנא ליצלן), הוא כולל מסיבות סלוניות, ריקודים סלוניים, עישון, איפור, התעניינות בשמלות ובאהבהבים. בקיצור, זהו אורח חיים זול המנוגד לגמרי לחיים ערכיים רציניים של בן-קיבוץ.
 
סיפור זה יכול לעזור לנו להבין את פשר המושגים טומאה וקדושה, שהפרשיות האלו והבאות אחריהן  דנות בהם ומכילות אותם על שורה של עניינים (מאכלים, טומאת היולדת, טומאת האשה במחזור, טומאת המת, טומאת המצורע, ועוד).
המקרא עצמו אינו מסביר בשום מקום מהי הטומאה, וכיצד באה לעולם, כי זה סותר את ההשקפה שהעולם שאלוהים יצר הוא כולו טוב. הטומאה היא הספירה (התחום)  שבה שוכנים כוחות התוהו האפלים, המתנגדים לספירת הקדושה. שם נמצא המוות, השאול, השדים, המחלות וכו'. היא נמצאת במדבר, בשטח ההפקר מחוץ לישוב המוכר, ולכן על הטמא לעזוב את ביתו ומשפחתו.
הטומאה מדבקת, ולכן צריך להתרחק מהאשה בזמן המחזור (ענין זה מופיע ביהדות, לראשונה,בפרשתנו). כלומר, אסור לבני הזוג לגעת זה בזו, אסור לבעל לגעת בבגדי אשתו, אסור לבני הזוג להעביר דבר (כולל תינוקם, מיד ליד, ואסור להם לשבת על אותו ספסל, ספה וכו'. מהטומאה יש להיטהר, כלומר לעבור טכס טיהור. לכן האשה הדתית בודקת "שבעה נקיים" לאחר המחזור, ואח"כ הולכת למקווה לטבילה, ורק אח"כ היא טהורה ומותרת לבעלה.
השמירה על מטבח כשר מתחילה מספר ויקרא, פרשת "שמיני", שם מפורטים כל המאכלים לפי קטגוריה של מאכלים מותרים ומאכלים טמאים אסורים. חכמי ההלכה פיתחו את הנושא הזה והוסיפו עוד איסורים מפליגים, שהופכים את היהודי הכשר לאדם שאינו יכול לחלוק שמחת סעודה עם גוי או יהודי חילוני. הוא הופך ל"סוציומט", בלשונם של צופיה ודן מלר,למנודה, ל"עוף מוזר", וגורם לקרע בעם. ליבוביץ המנוח הרצה פעם בקיבוץ בחול המועד פסח, והודיע להם שהוא אינו יכול לשתות אצלהם אפילו כוס מים מחשש חמץ.
ליבוביץ, בספרו, מודה כי אין סיבה הגיונית לכל אותם איסורים, ואי-אפשר להסביר מדוע עוף זה מותר ועוף שני אסור. אך הוא טוען כי עצם החיים, גם בפונקציות הגופניות שלהם, בתוך מסגרת קשיחה של איסורים זוהי "עבודת ה' בגוף". אין זה מספיק שהאדם יעבוד את ה' בהכרתו בלבד, האדם צריך, לטענתו, לעבוד את ה' "במתכונתו הטבעית על כל נגעיה, תחלואיה, וזוהמתה" (ליבוביץ נתפס כאן באותו חוסר הבדלה שקיים כבר פרשה שלנו, בין מחלות, כדוגמת צרעת, זיבה ועוד, לבין תהליכים ביולוגים טבעים כמו לידה, ווסת או הפרשת זרע, שהמאחד אותם בימי מקרא היו פחד, בורות ושאילה ממנהגי העמים.
יש לציין, שהמסקנה העולה מעיון בערך "טומאה וטהרה", שרוב המנהגים של טומאה וטהרה היו משותפים לכל עמי העולם הקדום – לחיתים, למצרים ולבבלים, לכן איני רואה בהם קדושה יהודית רבה. קדושתן אינה רבה גם בשל העובדה כי רובן של הלכות טומאה וטהרה בטלו מאז חורבן בית המקדש. למשל, טומאת המצורע, טומאת המת, טומאת התשמיש, טומאת בעלי קרי לתפילה ולתורה, טומאת בית המנוגע. אך עדיין נשאר גוף גדול של הלכות טומאה שבעיני הדתיים הן "יהרג ובל יעבור".
 
לתנועות אידיאולוגיות רבות ישנם תחומי טומאה משלהן. אצלנו, בתנועה הקיבוצית הם היו קשורים בספירה של "הבורגנות" או "הקפיטליזם". מושג בעל "טומאה" חזקה היה, המושג "רכוש פרטי", ופעם זה היה אפילו "הקומקום הפרטי" שאיים להרוס את הקיבוץ.... 
להבדיל מהתנועה הקיבוצית, שהולכת ומשתחררת ממושגי הטומאה שלה היהדות בת זמננו משמרת ומקדשת גוף גדול של אמונות והלכות, במשך אלפי שנה, ואינה מתחדשת, גם אם ברור לרבנים, כיום, שעטלף אינו ציפור, ולידה או ווסת אינן מחלות, כפי שחשב המחוקק הקדמון  בפרשה שלנו.
 
  דבר זה מאד מקשה על השיח ביננו לבינם.