פרשות "אחרי מות" "קדושים" "אמר"
פרשות "אחרי מות" "קדושים" "אמר"
אני ממשיך לעקוב אחרי הקווים הראשיים של התפתחות הדרמה: אלוהים נעשה נומיסטי, כלומר נבדל, מרוחק ומפחיד מיום ליום. הכהנים נמצאים תחת איומי מוות של אלוהים. העם מורחק מהפולחן שנשאר כולו לכהנים.
כבר בפתח פרשת "אחרי מות", להזכירכם בפרשה הקודמת אלוהים המית את שני בניו של אהרון, אהרון מוזהר שלא יראה את פניו יותר מפעם אחת בשנה בקודש הקדשים. כמובן, ביום הכיפורים – "ולא ימות".
יש לציין כי ביום הכיפורים גם לעם יש תפקיד פולחני: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו...כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם" כלומר התפקיד הראשי עדיין בידי הכהן. בימי בית שני וכמובן בימינו התפקיד הראשי עובר יותר ויותר לעם.
פרק י"ז מוקדש כולו להחזרת המושכות לידי הכהנים. מתגלה בעיה – חלק מהעם מעדיף לשחוט בעצמו את הבהמות שלו. לא כל שחיטה היא שחיטת קודש. אבל עבור הכהונה פירושו של דבר, שהכהנים לא יהנו מכל מתנות הכהונה וחלקי הקרבן המוקצבים להם. אלוהים שהבחין בפירצה מוריד מיד שרשרת הוראות, המבטיחה מוות לכל יהודי וגר, שיבצע שחיטת חולין ללא כוהן. הנימוק הרשמי הוא כי בני ישראל עלולים, כאשר הם זובחים ללא השגחת כהן, לזבוח לאלוהים אחרים.
הדבר המענין הוא שכעבור שני ספרים, כאשר אנו מגיעים לספר דברים אלוקים משנה את דעתו. פתאום הוא מתיר שחיטת חולין: "רק בכל אשר תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך, בכל שעריך" (דברים, י"ב, ט"ו). ועוד אומרים שהתורה ניתנה ע"י אלוהים....
הסיבה לשינוי היא ההיסטורית. יאשיהו המלך (מת ב-609 לפנה"ס), יזם ריפורמה שבה הוא סגר את כל המקדשים בערי השדה, וריכז את הפולחן רק בירושלים. הוא מבין שישראלי לא יוכל לרוץ על כל שחיטה לירושלים, ולכן הוא מתיר את זה.
ונחזור אל פרק י"ח העוסק בגילוי עריות. למרות שאני משער שגם בעמים האחרים נהגו רוב החוקים האלו, אני מרגיש שזה פרק חשוב. פרק זה שם מחסום לטבע האדם, שאינו יודע גבולות בתחום המיני, ומחזק את המשפחה.
אבל, מצד שני הוא מכיל את האיסור על יחסים הומוסקסואליים : "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו, דמיהם בם" (כ, י"ג).
האם באמת נאכף חוק זה? האם קינת דוד לא רומזת שהיו גם היו יחסים כאלה? קשה לקבוע.בתרבות היוונית של תקופת סוקרטס זה היה מאד נפוץ.
השאלה היותר קשה היא כיצד הומוסקסואלים דתיים בימינו מתמודדים עם זה, וכיצד הרבנים בימינו מתמודדים עם התופעה הזו. ההומוסקסואלים עצמם אינם משלימים עם הקביעה כי זהו חוק אלוהי:
"הוא אינו מצפה אמנם שהרבנות תכשיר נישואים חד-מיניים, אבל בכל הנוגע למעמדו האישי בקהילה, הוא דורש שוויון זכויות מלא, מעלייה לתורה ועד הזכות לשמש בכל תפקיד, כולל חזן בתפילת יום כיפור. "במיוחד ביום כיפור ברור שלכל אחד בקהילה יש חטאים, ואני לא מוכן לקבל שהחטא שלי, שאני מצהיר עליו בגלוי והוא נובע מהעובדה שכך ברא אותי הקב"ה, דווקא הוא יגרום לי למעמד נחות", הוא אומר".
(יאיר שלג, "למה דוקא החטא הזה", 06.12.2006)
אני ממשיך לעקוב אחרי הקווים הראשיים של התפתחות הדרמה: אלוהים נעשה נומיסטי, כלומר נבדל, מרוחק ומפחיד מיום ליום. הכהנים נמצאים תחת איומי מוות של אלוהים. העם מורחק מהפולחן שנשאר כולו לכהנים.
כבר בפתח פרשת "אחרי מות", להזכירכם בפרשה הקודמת אלוהים המית את שני בניו של אהרון, אהרון מוזהר שלא יראה את פניו יותר מפעם אחת בשנה בקודש הקדשים. כמובן, ביום הכיפורים – "ולא ימות".
יש לציין כי ביום הכיפורים גם לעם יש תפקיד פולחני: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו...כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם" כלומר התפקיד הראשי עדיין בידי הכהן. בימי בית שני וכמובן בימינו התפקיד הראשי עובר יותר ויותר לעם.
פרק י"ז מוקדש כולו להחזרת המושכות לידי הכהנים. מתגלה בעיה – חלק מהעם מעדיף לשחוט בעצמו את הבהמות שלו. לא כל שחיטה היא שחיטת קודש. אבל עבור הכהונה פירושו של דבר, שהכהנים לא יהנו מכל מתנות הכהונה וחלקי הקרבן המוקצבים להם. אלוהים שהבחין בפירצה מוריד מיד שרשרת הוראות, המבטיחה מוות לכל יהודי וגר, שיבצע שחיטת חולין ללא כוהן. הנימוק הרשמי הוא כי בני ישראל עלולים, כאשר הם זובחים ללא השגחת כהן, לזבוח לאלוהים אחרים.
הדבר המענין הוא שכעבור שני ספרים, כאשר אנו מגיעים לספר דברים אלוקים משנה את דעתו. פתאום הוא מתיר שחיטת חולין: "רק בכל אשר תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך, בכל שעריך" (דברים, י"ב, ט"ו). ועוד אומרים שהתורה ניתנה ע"י אלוהים....
הסיבה לשינוי היא ההיסטורית. יאשיהו המלך (מת ב-609 לפנה"ס), יזם ריפורמה שבה הוא סגר את כל המקדשים בערי השדה, וריכז את הפולחן רק בירושלים. הוא מבין שישראלי לא יוכל לרוץ על כל שחיטה לירושלים, ולכן הוא מתיר את זה.
ונחזור אל פרק י"ח העוסק בגילוי עריות. למרות שאני משער שגם בעמים האחרים נהגו רוב החוקים האלו, אני מרגיש שזה פרק חשוב. פרק זה שם מחסום לטבע האדם, שאינו יודע גבולות בתחום המיני, ומחזק את המשפחה.
אבל, מצד שני הוא מכיל את האיסור על יחסים הומוסקסואליים : "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו, דמיהם בם" (כ, י"ג).
האם באמת נאכף חוק זה? האם קינת דוד לא רומזת שהיו גם היו יחסים כאלה? קשה לקבוע.בתרבות היוונית של תקופת סוקרטס זה היה מאד נפוץ.
השאלה היותר קשה היא כיצד הומוסקסואלים דתיים בימינו מתמודדים עם זה, וכיצד הרבנים בימינו מתמודדים עם התופעה הזו. ההומוסקסואלים עצמם אינם משלימים עם הקביעה כי זהו חוק אלוהי:
"הוא אינו מצפה אמנם שהרבנות תכשיר נישואים חד-מיניים, אבל בכל הנוגע למעמדו האישי בקהילה, הוא דורש שוויון זכויות מלא, מעלייה לתורה ועד הזכות לשמש בכל תפקיד, כולל חזן בתפילת יום כיפור. "במיוחד ביום כיפור ברור שלכל אחד בקהילה יש חטאים, ואני לא מוכן לקבל שהחטא שלי, שאני מצהיר עליו בגלוי והוא נובע מהעובדה שכך ברא אותי הקב"ה, דווקא הוא יגרום לי למעמד נחות", הוא אומר".
(יאיר שלג, "למה דוקא החטא הזה", 06.12.2006)
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
נהנתי מהכתוב,בעיקר שכתבת שספר דברים כניראה חובר על ידי הרפורמטורים של יאשיהו ולא שאלוהים שינה דעתו.
משלוש הפרשות האלה נובע הביטוי"אחרי מות קדושים אמור"כלומר שלא יפה לדבר בגנות המת,מה שלא עושים כיום אלה המגנים את גנדי פיתאום,אחרי מותו.
לדעתי החיבה הגדולה בין דוד ליהונתן לא היתה הומוסקסואלית כי הוא מקונן עליו ואומר"ניפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים"כלומר אהבת נשים היא האידאל שלו .וכשהוא רוצה להביע כמה יהונתן היה יקר לו ,הוא אומר בקינה,אהבתי אותך אפילו יותר ממה שאני אוהב נשים.אני מכירה גברים כאלה שעוזבים את האשה לבד בבית עם הילדים(לא בדידי הווי עובדה,תודה לאל)והולכים עם חברים לברבר ולשתות בירה.הרי ידוע עד כמה דוד נימשך לבת שבע עד כי סיכן את מעמדו המוסרי בעיני העם והנביא נתן בשבילה.
לגבי דוד אני נוטה לקבל את עמדתך. הבעיה היא כמובן שבתורה "תקוע" החוק הזה שאוסר על משכב זכור, ואיך אנשים דתיים אמורים להתמודד עם זה. זה מתקשר לטנתנו מהפעם הקודמת שיש לחדש את התורה.
לגבי גנדי אני ממש לא מסכים איתך. לא ארחיב, אבל אם נסתכל על התנ"ך, מחבריו לא הסתירו את פשעי גדולי האומה.
חג שמח, ותודה על דברייך החמים שכתבת לי בברכת החג.
איתן
קראתי.אבל רק אטען שאומרים שאחרי שאדם ניפטר-אין מדברים בו רעה.אומרים.לי אין עמדה בעניין.רק קצת מוזר לי על זה שכעת ניזכרו לדבר עליו.הרי עברו שנים.