הפגישה הראשונה עם חייל ישראלי (סיפור אמיתי)
לאחר ימים ארוכים באניית "גלילה ",שנשאה אותנו ועולים רבים כמונו מבארי באיטליה,היגענו לחיפה,למעברת סנט לוקס(כן,גם את הווזווזים שיכנו במעברות).אבי,שהיה חולה לב לא צעיר,גרר את מיטות הסוכנות ואחר כך את המיזרנים הכבדים.בערב שמעתי שירה של הנוער ליד המדורה.הייתי ילדה בת תשע.לא כמו ילדים בני תשע כיום,,חכמים,חושבים,מבינים,אלא כמו אבקן נישא ברוח..
איתנו היה אחי הקטן בן השנתיים.בלילה הוא קדח מחום.
אמי החלה"להתדפק"על האהלים הסמוכים לבקש מים.איש לא הרים את יריעות האהל.
היא יצאה ליד האהלים והנה ממחנה הצבא יצא חייל.היא פנתה אליו בשפה האוניברסאלית של תנועות ידיים שיש ילד חולה וזקוק לשתייה.הוא ענה לה באותה השפה,שתמתין כמעה.
הוא שב עם קופסת שימורים בה מיץ אשכוליות.
לאחר שטיפלה באחי הקטן,היא סיפרה בהתרגשות גדולה שמי שנתן לה את הקופסה היה חייל.חייל שלנו."חייל ישראלי."אז לא הבנתי שעבורה,שהשתתפה במארש המוות,שהסירה ברפת מלאה כינים על מתים,הסירה ממת נעליו כי רגליה התנפחו מהקור עד כדי כך שלא יכלה ללכת בנעליה,מה זה היה בשבילה חייל ישראלי.
לימים התגייסתי לשיריון,שרתתי עם דדו היקר באותו המחנה ,בג'וליס,שם היכרתי את אישי.שהיה איש צבא קבע.
זכורני שצעד בכל מיצעד עצמאות.כאשתו זכיתי עם דודתי "משם"לשבת על הספסלים המוגבהים לקהל.כשדודתי ראתה את המיצעד מתקרב,דמעות זלגו מעיניה."לא להאמין"לחשה "לא להאמין!זה הצבא שלנו.הצבא של ישראל"
סיפור מרגש .היא לא הייתה היחידה שהתרגשה .בימים ההם.. אני זוכר את הצעדות ואת הקהל הרב שעמד שעןת בצידי הדרכים והריע ולא התבייש להזיל דימעה. . התרגשנו מהפגנת הכוח כי תמיד הצעדה הגיעה אחרי ימי הזיכרון לשואה והכוח ביטא את מה שאמרנו לעצמנו "לא עוד" . עם הכוח הזה לא ניתן לעוד שואה לקרות.
הפגישה הראשונה עם חייל עברי. ישראלי. טובה'לה.
מתחתית השאול לתקומה. אוהלים... מעברה...
צעד אחר צעד, מתייצבת המדינה הקטנה.
העמידה על נפשנו, חישלה אותנו להדוף צבאות האויב מעבר לגבולות המדינה.
סיפורך סיפור אישי... קליטתך בארץ. התגייסת לצה"ל לחיל השיריון, שירתת בג'וליס,בבסיס בו הכרת את בעלך לעתיד, איש צבא קבע.
מרגש. בריאות והמון שמחה. טובה'לה. (פרח).
תודה.זה היה באמת
אתה הרי היית בחיל הים,אולי גם אתה צעדת.אתה זוכר איזה כבוד היו חולקים לחיילים?היו נותנים להם לעלות בלי תור לאוטובוס ולהיכנס לקולנועבלי תור?תודה על תגובתך.נעים להיזכר .
נכון.עוד מהמעברה עברנו לצריף שעוד לא היו בו שרותי ם,מיקלחת ולא חשמל.היו ימים.הורי אף פעם לא התלוננו והיו אסירי תודה.
תודה על תגובתך החמה
התמימות שהיתה נעלמה יחד עם התמימות שלנו.
ראשית תודה על תגובתך מאתמול.ממש חיממה את לבי.הגבתי ובסכלותי מחקתי את הפוסט מסלי לחשוב שיחד עם זה כל התגובות שלכם ושלי ומחקו.
לעניין,יש דברים שאני מתגעגעת ויש שלא.מתגעגעת לאבא שלי,לפרדסים הריחניים,לבתים שהיו על הקרקע עם הגינות,לזה שכולם הכירו את כולם.לא מתגעגעת לחוסר כבישים,רק חול,לכך שנסיעה ממגדיאל(כיום הוד השרון)ארכה כמו מתל אביב לחיפה.וזה היה מבצע לנסוע לתל אביב.לא היו מרפאות חרום,לא אמבולנס חרום(שלוא היה כזה היה עוזר לאבי בהתקפת הלב שלו)ועד כהנה וכהנה שאיני מתגעגעת.