פרשת "בהר"
עיונים בחוקים הסוציאלים של התורה: פרשת "בהר"
"אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה" (רמב"ם, הלכות ממרים).
בכמה מפרשיות התורה אנו קוראים על חוקים סוציאליים מופלאים, כגון חוק השמיטה וחוק היובל. הבעייה היא שעיון קל במחקרים של ימינו מעלה שאותם חוקים לא מומשו אף פעם, כי הם היו מנוגדים לכל הגיון כלכלי.
בסיפורים של ותיקי הקיבוץ, מופיע סיפור חוזר על "מצוות מסירת הבגדים הפרטיים" לרשות הקומונה, שהייתה נהוגה ברוב הקבוצות, עםהתייצבותו של החלוץ הצעיר בשערי הקיבוץ. האירוע הזה מתואר כטראומה שהחלוצים עברו, כאשר הם ראו את בגדיהם היפים על חברי הקיבוץ הותיקים.
שלילת הקניין הפרטי משותפת כנראה לתנועה הקיבוצית ולמקרא, והתנועה הקיבוצית לקחה את זה אפילו עוד יותר רחוק מהמקרא. אך התהליך בקיבוץ היה של קרב נסיגה מתמשך מעקרון השיתופיות המוחלטת (החל ממעבר מבגדים משותפים לבגדים פרטיים, עבור לקומקום הפרטי וכלה בבית שהוא רכוש פרטי). אני זוכר שבקיבוצי (גבעת חיים מאוחד) אסור היה להודות שקיבלת ירושה. ידוע לי על חבר אחד, בכל תולדותיה הארוכות של גבעת חיים, אשר תרם את הירושה שלו לקיבוץ, תוך התנייה שתקום קרן לקניית כלי מוזיקה. השאלה שרלוונטית לגבי הקיבוץ ולגבי המקרא היא, האם זהו מצב בריא לחברה כאשר היא חיה עם ציוויים נשגבים שאין בכוח וברצון חבריה להגשימם?
נבחן את החוקים הסוציאליים ב"פרשת בהר"
שנת השמיטה: "ושבתה הארץ שבת לה'". ספר ויקרא מצווה להפקיר את האדמה, את המטעים והכרמים, כל שבע שנים. בשנה זו בעל הבית לא מעבד את אדמתו, וכל עניי העיר יכולים לאכול מפרי אדמתו. הציווי נובע ממניעים דתיים ולא אקולוגיים.
על השאלה ממה האכר יתקיים בשנה זו, התשובה היא שה' יגדיל לו את היבול פי שניים בשנה הקודמת. אין לנו כל עדות בספרות המקראית לסוגיה השונים, כי בתקופת המקרא שמרו על חוק זה. להיפך, בויקרא כ"ו יש לנו עדות שלא שמרו את החוק הזה. בתקופת בית שני, בימי המשנה והתלמוד, קויימה המצווה זו ע"י חלקים רחבים מן העם. מהמשנה אנו לומדים שהמצווה הזו לא תמיד קויימה כהלכתה. אנו לומדים על "סוחרי שביעית", יהודים שסחרו ביבולים שנותרו מופקרים בשדות. ר' ינאי קורא ליהודים לזרוע את שדותיהם גם בשנת שמיטה, בגלל גובה המיסים. בדורות האחרונים, עם חזרתנו לא"י, פסיקת רוב הרבנים היא לבצע בשנה השביעית מכירה פיקטיבית של קרקעות היהודים לגוי, וכך להפקיען מחובת שביעית, שאם לא כן ההתיישבות בארץ עלולה להיהרס.
שמיטת כספים נזכרת בספר דברים, פרשת "ראה", אך קרה לה דבר דומה. בספר דברים מצווים בני ישראל, על מורטריום כללי של חובות. כל החובות בטלים בשנה השביעית. התוצאה היתה שבני ישראל נמנעו מלהלוות לעניים כאשר קרבה שנת השמיטה, ומטרת המצווה – עזרה לעניים לא הושגה. בא הלל הזקן, במאה הראשונה לספירה, והכריז כי אפשר להעביר את שטר החוב לבית –דין, הוא יגבה את החוב, ואתה לא תעבור על חוק התורה. קראו לזה פרוזבול, אך זה היה פשוט ביטול חוק השמיטה של התורה.
חוק היובל (ויקרא כ"ה) מצווה על החזרת כל האדמות והבתים לבעליהם המקוריים, כל 50 שנה, בתוספת שמיטת חובות ושחרור עבדים. אין כל עדות שחוק זה נהג אי-פעם, לא בתקופת המקרא ולא בימי בית שני. כבר חז"ל חשו כי יש משהו אוטופי ביובל. במסורת ההיסטורית שלהם נקבע העקרון שהיובל תקף רק בשעה שכל עם ישראל על כל שבטיו ימצאו ישובים על אדמת א"י, והארץ תהיה מחולקת שוב בין השבטים, לפי חוקת התורה. לכן, אומר ישעיהו לייבוביץ, כי היובל אינו מביע אלא רעיון המבטא תכלית ומגמה, אבל איננו מיועד להגשמה ממשית.
בשני החוקים האלו לא התגשם העקרון ש"אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה", והתוצאה הייתה שהם לא קוימו כלל, או שנקטו שיטות של ערמה וצביעות כדי לעקוף את ההכרח לקיימם.
הפרשן גרילק כותב דבר נכון, שאפשר להשליכו גם על החברה הקיבוצית. הוא כותב כי בני ישראל היו מוכנים לקבל עליהם חוקה כזאת, רק בגלל ההכרה הדתית העמוקה שלהם, שהארץ ומלואה לא שייכים להם כי אם לאלוהים. הנמשל לגבי הקיבוץ ברור. רוב החוקים השתפניים והויתור על הרכוש הפרטי עמדו על ההכרה העמוקה כי הרכוש שייך לחברה ולא לפרט. אך הכרה זו התערערה בשנים האחרונות, ולכן הרבה חוקים שגדלנו עליהם במשך עשרות שנים, הפכו, לגזירות שהציבור אינו עומד בהן, ובסופו של דבר רוב הקיבוצים הופרטו.
הערת סיום: אני משער שחלקכם תוהים מדוע אני עושה כל הזמן השוואות קיבוץ. ובכן,אני מנסה בפרשות השבוע שאני כותב, להראות כי הדברים אינם כה זרים לנו, וכי ביסודם יש מחשבה חברתית רלוונטית להיום.
"אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה" (רמב"ם, הלכות ממרים).
בכמה מפרשיות התורה אנו קוראים על חוקים סוציאליים מופלאים, כגון חוק השמיטה וחוק היובל. הבעייה היא שעיון קל במחקרים של ימינו מעלה שאותם חוקים לא מומשו אף פעם, כי הם היו מנוגדים לכל הגיון כלכלי.
בסיפורים של ותיקי הקיבוץ, מופיע סיפור חוזר על "מצוות מסירת הבגדים הפרטיים" לרשות הקומונה, שהייתה נהוגה ברוב הקבוצות, עםהתייצבותו של החלוץ הצעיר בשערי הקיבוץ. האירוע הזה מתואר כטראומה שהחלוצים עברו, כאשר הם ראו את בגדיהם היפים על חברי הקיבוץ הותיקים.
שלילת הקניין הפרטי משותפת כנראה לתנועה הקיבוצית ולמקרא, והתנועה הקיבוצית לקחה את זה אפילו עוד יותר רחוק מהמקרא. אך התהליך בקיבוץ היה של קרב נסיגה מתמשך מעקרון השיתופיות המוחלטת (החל ממעבר מבגדים משותפים לבגדים פרטיים, עבור לקומקום הפרטי וכלה בבית שהוא רכוש פרטי). אני זוכר שבקיבוצי (גבעת חיים מאוחד) אסור היה להודות שקיבלת ירושה. ידוע לי על חבר אחד, בכל תולדותיה הארוכות של גבעת חיים, אשר תרם את הירושה שלו לקיבוץ, תוך התנייה שתקום קרן לקניית כלי מוזיקה. השאלה שרלוונטית לגבי הקיבוץ ולגבי המקרא היא, האם זהו מצב בריא לחברה כאשר היא חיה עם ציוויים נשגבים שאין בכוח וברצון חבריה להגשימם?
נבחן את החוקים הסוציאליים ב"פרשת בהר"
שנת השמיטה: "ושבתה הארץ שבת לה'". ספר ויקרא מצווה להפקיר את האדמה, את המטעים והכרמים, כל שבע שנים. בשנה זו בעל הבית לא מעבד את אדמתו, וכל עניי העיר יכולים לאכול מפרי אדמתו. הציווי נובע ממניעים דתיים ולא אקולוגיים.
על השאלה ממה האכר יתקיים בשנה זו, התשובה היא שה' יגדיל לו את היבול פי שניים בשנה הקודמת. אין לנו כל עדות בספרות המקראית לסוגיה השונים, כי בתקופת המקרא שמרו על חוק זה. להיפך, בויקרא כ"ו יש לנו עדות שלא שמרו את החוק הזה. בתקופת בית שני, בימי המשנה והתלמוד, קויימה המצווה זו ע"י חלקים רחבים מן העם. מהמשנה אנו לומדים שהמצווה הזו לא תמיד קויימה כהלכתה. אנו לומדים על "סוחרי שביעית", יהודים שסחרו ביבולים שנותרו מופקרים בשדות. ר' ינאי קורא ליהודים לזרוע את שדותיהם גם בשנת שמיטה, בגלל גובה המיסים. בדורות האחרונים, עם חזרתנו לא"י, פסיקת רוב הרבנים היא לבצע בשנה השביעית מכירה פיקטיבית של קרקעות היהודים לגוי, וכך להפקיען מחובת שביעית, שאם לא כן ההתיישבות בארץ עלולה להיהרס.
שמיטת כספים נזכרת בספר דברים, פרשת "ראה", אך קרה לה דבר דומה. בספר דברים מצווים בני ישראל, על מורטריום כללי של חובות. כל החובות בטלים בשנה השביעית. התוצאה היתה שבני ישראל נמנעו מלהלוות לעניים כאשר קרבה שנת השמיטה, ומטרת המצווה – עזרה לעניים לא הושגה. בא הלל הזקן, במאה הראשונה לספירה, והכריז כי אפשר להעביר את שטר החוב לבית –דין, הוא יגבה את החוב, ואתה לא תעבור על חוק התורה. קראו לזה פרוזבול, אך זה היה פשוט ביטול חוק השמיטה של התורה.
חוק היובל (ויקרא כ"ה) מצווה על החזרת כל האדמות והבתים לבעליהם המקוריים, כל 50 שנה, בתוספת שמיטת חובות ושחרור עבדים. אין כל עדות שחוק זה נהג אי-פעם, לא בתקופת המקרא ולא בימי בית שני. כבר חז"ל חשו כי יש משהו אוטופי ביובל. במסורת ההיסטורית שלהם נקבע העקרון שהיובל תקף רק בשעה שכל עם ישראל על כל שבטיו ימצאו ישובים על אדמת א"י, והארץ תהיה מחולקת שוב בין השבטים, לפי חוקת התורה. לכן, אומר ישעיהו לייבוביץ, כי היובל אינו מביע אלא רעיון המבטא תכלית ומגמה, אבל איננו מיועד להגשמה ממשית.
בשני החוקים האלו לא התגשם העקרון ש"אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה", והתוצאה הייתה שהם לא קוימו כלל, או שנקטו שיטות של ערמה וצביעות כדי לעקוף את ההכרח לקיימם.
הפרשן גרילק כותב דבר נכון, שאפשר להשליכו גם על החברה הקיבוצית. הוא כותב כי בני ישראל היו מוכנים לקבל עליהם חוקה כזאת, רק בגלל ההכרה הדתית העמוקה שלהם, שהארץ ומלואה לא שייכים להם כי אם לאלוהים. הנמשל לגבי הקיבוץ ברור. רוב החוקים השתפניים והויתור על הרכוש הפרטי עמדו על ההכרה העמוקה כי הרכוש שייך לחברה ולא לפרט. אך הכרה זו התערערה בשנים האחרונות, ולכן הרבה חוקים שגדלנו עליהם במשך עשרות שנים, הפכו, לגזירות שהציבור אינו עומד בהן, ובסופו של דבר רוב הקיבוצים הופרטו.
הערת סיום: אני משער שחלקכם תוהים מדוע אני עושה כל הזמן השוואות קיבוץ. ובכן,אני מנסה בפרשות השבוע שאני כותב, להראות כי הדברים אינם כה זרים לנו, וכי ביסודם יש מחשבה חברתית רלוונטית להיום.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
במגילת רות יש הוכחה שחוקי לקט שיכחה ופאה כן התקיימו בפועל.בעמוס על דרך השלילה למדים שלא קיימו את חוקי התשלום לשכיר ואפילו עבתו את ביגדו האחרון ולא השיבו לוועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח.איני שמה גרשיים כי אולי אני טועה במובאההמדוייקת.וגם ניצול של עשירים היה בשפע,אבל הנביא מיצג את הדין ומוכיח את פרות הבשן העושקות דלים,הרוצצות אביונים האומרות לבעליהן הביאה ונישתה.
בתקופת התלמוד כל מה שחוקק רואים שהם רק רצו להוליך שוללאת האלוהים.לכן עקפו חוקי תורה רבים בתרוץ של הרמבם שהבאת ותרוצים אחרים.אבל מה שהיה להם נח הגבירו והירחיבו את החוק.כדי להרויח יותר כסף.אתה רואה את זה בכספים שהם דורשים עבור תעודת כשרות וההירארכיה בכשרות שגם היא עולה כסף תעודת"כשר למהדרין"העלות של הקלף במזוזה ועוד.אפילו את קבורת המת הם מנצלים.
הם רוצים לשנות שישנו מה שטוב גם לעם הפשוט .ח"בד הם יותר אנושיים.לא לחינם יצאה תנועת החסידות נגד תנועת הרבנות.
איפה נישמע כדבר הזה שלאשה אסור לשיר אם יש גברים בציבור.מרים הנביאה שרה דבורה הנביאה,רק הרבנים שלנו עושים מעשה אנטי דמוקרי ואינם מוכנים שאשה תשיר כי מייד יעלה בם יצרם.זה לא אנושי שגבר יתגרה מייד רק מקול של אשה.איפה הדאגה לשמחתה להנאתה.זה לא חברתי.וזה לא מהתורה.רק אחרי זה מהרבנים שעושים הכל לשלוט בחברה הזאת ולא לדאוג לאינטרסים של החברה.