הילד שהיה תמיד רעב.

בכל ערב התאספה חבורת הילדים של השכונה ולעיתים הצטרפו אל החבורה ילדים משכונות אחרות. השכונה שלנו של צפון תל אביב הרחוקה חיה ברמה סבירה ביחס לאותה תקופה. לא הייתה זו אותה רמה שאנו מכירים היום. לכולם היה חסר וכולם נאלצו לחיות בצימצום. להזכיר שבאותה תקופה טרם הומצאה הטלויזיה והמחשב לא היה אפילו בתודעה. למי שהיה רדיו ,כזה גדול כמו רהיט ומקרר שמכניסים לתוכו חצי בלוק קרח, נחשב מעמד בינוני. אלא שלרוב המשפחות לא היה רדיו וגם לא מקרר קרח ואת המאכלים שמרו במזווה או בגיגית שהניחו בתוכה רבע בלוק קרח..

לא היו לנו משחקי לגו ולא כדורים. כדורגל שיחקנו עם עטיפת עור שמולאה בסמרטוטים. . אם החטאת את הכדור והוא פגע בזרת שברגל היה צריך לפנות לדר' דאובר שתישר את האצבע ותחזירה למקומה. אני זוכר בעיטה בכדור שהסיטה את הזרת בתשעים מעלות . דר' טראובר גבתה שילינג על החזרת האצבע למקומה. שמתי גזר עץ בין השיניים וביקשתי מחבר למשוך את הזרת ולהחזירה למקום. הסימנים שהשארתי על גזר העץ כאשר השיניים התהדקו בחזקה ביטאו את הכאב העז אבל יחד עם זאת חסכתי שילינג שלא היה לי..

הערב היה מיועד להתגלגל על ערימות הזיפזיף ששימשו להכנת בלוקים. היינו מתפלשים על החולות , משחקים במחבואים ולאחר מכן מתישבים ומרכלים. זאטוטים בני 7-9 מרכלים על מה ששמעו בבית אודות שיפרה או דינה שלא הצליחה למצוא חתן למרות שלא אחת ראו אותה מתמזמזת עם שולי מאחורי המחסן. .

כשהרעב היה תוקף את הילדים היו רצים הביתה ומביאים פיתה או סנדוויטש וזוללים ברעבתנות. אולם לא לכולם היה אוכל בבית. עובדיה שתמיד היה רעב ,היה מביט בעיניים כלות על הפיתה שאחזתי. העיניים אמרו הכל. הם ביטאו רעב מתמיד והתחננו לחתיכת פיתה או נתח מהסנדוויש שאכלו הילדים. לא כולם הבינו שהילד רעב. הם לא יכלו לקרוא נכון את התחינה שבעיני הילד. הרעב התגבר כנראה על הבושה ועובדיה ביקש שיכבדו אותו בחתיכת פיתה או פרוסת לחם או עוגה . ילדים הם ילדים ולא תמיד מעשיהם מחושבים. אחד הילדים הודיע לעובדיה שיקבל פרוסת לחם אם יעשה סלטות באויר. עובדיה היה מוכן לעשות הכל על מנת להשקיט את רעבונו. הוא קיפץ באויר התגלגל ועשה סלטות וחזר על כך שוב כאשר נידרש. פרוסת הלחם נעלמה בפיו תוך שניות. רק אז נוכחנו עד כמה רעב עובדיה. הושטתי לו את מחצית הפיתה ואחרים הוסיפו עוד פרוסה וגם חתיכת עוגה. הרעב של עובדיה היה כה רב שקשה היה לדעת אם האוכל שקיבל השקיט את רעבונו. . מאותו ערב ידע כל אחד מהחבורה שהוא חייב להביא פרוסה או עוגה לעובדיה . הוא היה זר , לא מהשכונה, אבל כולם ידעו שחייבים להאכיל אותו אחרת יהיה רעב. בבית לא היה מי שידאג לעובדיה שלא ירעב.