סבא שלי חלק ב

זבולון לא צפה את האסון המתקרב ליהדות אוסטריה, בדמות האנשלוס. כשהנאצים באו לעצור אותו ולקחת אותו, הוא יצא אליהם לבוש במדי הקצין האוסטרי, עונד חרב על מתניו. אותם זה לא עניין כמובן והוא מצא עצמו במחנה הריכוז דכאו. למזלו, אבי הצליח להשיג לו סרטיפיקט אנגלי לפלסטין. כדי להשיג סרטיפיקט כזה, היית צריך להוכיח שהאדם שאליו הרישיון נשלח לא יפול למעמסה על השלטון בארץ. גבעת חיים קיבוצו של אבי ערב לפרנסתו של סבא ואשתו, וכך הם ניצלו. ידוע לי על קיבוצים שסרבו לתת ערבות כזו והורים של חבריהם מצאו את מותם במחנות של הנאצים. אותם חברים נשאו את המטען הזה כל חייהם.
זבולון והילדה הגיעו לארץ והתיישבו ברמת – גן בדירה צנועה. חייהם לא היו קלים, ללא מקצוע מתאים לתנאי הארץ, ללא שפה. לא ברור לי ממה הם התקיימו. הם היו ממש עקורים. נחמה פורתא היה האיחוד המחודש עם בניהם ויותר מאוחר עם נכדיהם.
רותי מוסיפה:" סבא ידע להסתדר.אבא שלי, שלמה, אמר שסבא ידע להסתדר בכל מצב. העת ההיא היתה תקופת צנע. לא היה אוכל מספיק לכל התושבים והעולים החדשים. האוכל חולק לפי כרטיסי מזון שבהם היו תלושים שאותם גזרו ומסרו תמורת אוכל. ככה עשו כולם. סבא פתח מטבח אוסטרי-הונגרי ובישל אוכל שהיה מתאים ואהוב על בני מוצאו. כתמורה הוא קיבל כסף וגם קצת מהתלושים שלהם. הוא בישל בין השאר גולש מטובל בהמון פפריקה, שניצל וינאי, שטרודל, קניידלך ועד מאכלים שאני מאד אהבתי. תמיד היה בבית זאור קראוט (כרוב כבוש) וכן מאכלים וינאים ואוסטרים הונגריים אחרים. תמיד היו אנשים בבית וכולם דיברו בינהם גרמנית. סבתא לא אהבה את חייה אלה כפי שנראה לי. אך מחוסר ברירה השלימה עם זאת.

רותי, רחל, זבולון, הילדה (1947?)

כשאבא ואמא שלי התחתנו הם היו עוזבי קיבוץ ולכן לא היה להם מקום מגורים. באותה תקופה היתה גם מצוקת דיור גדולה. לפיכך אבא ואמא עברו לגור לשם באופן זמני וואני נולדתי וביליתי את חמש שנות חיי הראשונות עם הורי ועם סבא. מסבתא יש לי מעט זכרונות אם בכלל שכן היא מתה כשהייתי אולי בת שנתיים וחצי או שלוש."
יגאל: רחל אמא שלי, מספרת שזיגפריד – זבולון התעשת מיד כשהגיע לארץ. בגילו המבוגר. פתח בביתו מסעדה ופרנס את עצמו ואת אשתו. למרות שהיה "עולה חדש", ולא ידע את השפה. למזלו הוא היה אדם מאד בריא – באופן יחסי, וכך בעצם עזר להצלחת כל הסובבים אותו.
הוא היה מושא להערכה רבה גם לה וגם לשלמה. ולמעשה היה משענת שאבדה לאבי לאחר הסתלקותו. הוא היה סמכות טבעית, באופן טבעי קבלו את דעתו, הוא לא היה צריך לעמוד על כך, להרים את הקול, בינתו, הידע הרחב שלו, היושר והחמימות האנושית שלו גרמו לו להיות האב של כולם.
רותי: כשסבתא נפטרה הוחלט לקבור אותה בקיבוץ גבעת-חיים. הורי המשיכו לגור אצל זיגפריד עד 1950 שבה מלאו לי חמש שנים. באותה שנה הגיעו עולים רבים ששוכנו במעברות. הממשלה השקיעה בשיכונים לזוגות צעירים. בקריית בורכוב הוקם שיכון ותיקי ההסתדרות שבו הוקמו ש-2000 יחידות דיור שחולקו על פי הגרלה. הורי עברו לגור לדירתם החדשה בקרית-בורכוב. סבא עבר לקיבוץ גבעת-חיים. אני שמחתי מאד לעבור לבית החדש, לסדר את הגינה, לזכות בהמון חברים וחברות שלא חסרו בשכונה שלנו, אך סבא היה חסר לי מאד.
מפעם לפעם היה סבא מופיע אצלנו. הוא היה בא עם הכלב ועם המזוודה. אבא ואני הלכנו לצרכניה, לתחנת האוטובוס, כדי להביא את סבא. אבא סחב את המזוודה וכך צעדנו בשיירה הביתה עם אפי. סבא המשיך לבוא עוד שנים. באיזה שהוא שלב הוא התחיל להופיע עם מקל, מכיוון שהתקשה בהליכה ואחר כך הלך יותר ויותר לאט. גם הכלב שלו נעלם.
איתן: אני חושב שבתחילת שנות החמישים סבא עבר לגור אצלנו בגבעת –חיים. הוא השתלב יפה בג"ח מבחינה חברתית. הוא נטל על עצמו את תפקיד מחלק העיתונים, וכל בוקר היה יושב בחדר-האוכל והחברים היו לוקחים את העתונים משולחנו. דרך עבודה זו הוא הכיר את כל חברי הקיבוץ. הוא היה מופיע כל פורים בתחפושת מרשימה. היו לו כמה חברים יוצאי וינה או אוסטריה, והוא נהג לארח אותי ואת אבי כל יום לארוחת ארבע (מין פייפאוקלוק טיי, שהיה מקובל מאד בקיבוצים). באותה תקופה לא הייתה בקיבוץ הקצבה לקפה וסוכר, ואנחנו נהנינו מהקפה והסוכר שגרדה הייתה שולחת לזבולון.
לאבי, שהיה גרוש טרי באותה תקופה הוא היה משענת של ממש. הוא אפילו מימן לו נסיעה לאירופה. בצוואתו ביקש סבי שישמיעו אחרי הלוויה שלו את "הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט" (הוא אהב מאד לשמוע מוזיקה מתחום התרבות האוסטרית גרמנית). זכור לי אותו ערב קיץ לאחר הלוויה, כשהדשא מלא כסאות וחברים, המוזיקה קולחת ואבי יושב וממרר בבכי לידי.

תגובות 0 אהבו 0

637

כתוב/י תגובה...