סבא שלי
בתמונה: אבי ואני יושבים על הספסל בוינה עליו ישב אבי בילדותו
זיגפריד (זבולון) קליש 1875 – 1960
סבי נולד בהונגריה, ב-1875, והחל לחיות בוינה, כיתום, בגיל 15, אצל אחד הדודים.הוא היה מה שקרוי "סלף-מייד-מן" וחייו לא היו קלים. הוא ואשתו הילדה, התחתנו בניגוד לרצון שתי המשפחות שלהם, והתנגדות זו נמשכה הרבה שנים. המשפחה חיה בתודעה של מחסור בכסף רוב השנים, הילדה לא הייתה בריאה, ובנוסף לכך הזהות היהודית שלהם הייתה מבולבלת.
אמו של אבי, הילדה, היתה נצר למשפחה יהודית מאד עשירה וותיקה בוינה, משפחת סבורסקי. סבה, יוסף סבורסקי חלש על שוק הבשר (היה היהודי היחיד שסחר בבשר חזיר בוינה) של וינה, והקים סניפים בפריז ובבודפסט. בתו, לואיזה התחתנה עם רופא יהודי ד"ר שטיינברגר, ונולדו להם 4 בנות. ד"ר שטיינברגר היה לפי דברי אבי יהודי גאה אבל לא ציוני, שהשתתף במלחמה נגד האנטישמיות, שכידוע הייתה מאד חזקה בוינה של המאה ה-19.
סבי, אביו של אבי, זבולון (זיגפריד) קליש, נולד למשפחה ניאולוגית (אלו הרפורמים של הונגריה) שחיה בגלנטה שליד ברטיסלבה בסלובקיה של היום. בשלב מסויים אביו ואמו עברו לוינה, האב היה במקצועו מורה ובוינה התפרנס כמוכר תפוחים, ואח"כ עבר למסחר. כשהיה סבי בן 10 מת עליו אביו, האם לא יכלה לכלכל לבדה את משפחתה. ההילדים פוזרו בין קרובים שונים. את זיגפריד ואחיו הצעיר שלחו לדוד מקס שבסלובקיה. שם חונך סבי בהונגרית, שאותה ידע כל חייו על בורייה. כשהיה בגיל 15 מת עליו דודו, והוא נשאר כפי שכותב אבי "יתום".
אבי כותב [1]כי "אביו חזר לוינה, ולמעשה לא היה לו מקצוע כל החיים שלו". מעדותו של אבי הבנתי שהוא עסק בכל מיני עיסוקים החל משוליה בחנות של עור וכלה בשותפות בעסק של מתן הלוואות ומשכנתאות לאיכרים. ומוסיף וכותב עליו אבי, כי הוא "למעשה לא ידע להרויח כסף, וכי במשרדו הייתה ספריה גדולה "ואני חושב" כך כותב אבא "שהרבה פעמים הוא היה עם הספרים במקום לעבוד על ענייני הפרנסה שלו".
יגאל בן דודי: התמונה שאני קיבלתי משלמה, אבי, הייתה שונה: סבא היה המפרנס היחידי במשפחה. יכולות ההתפרנסות בתקופת ילדותם בוינה היו מוגבלות מאד. הוא היה מהגר ובן מיעוטים. הכספים אותם הוא הרוויח פרנסו את המשפחה (שלא נתמכה משני הצדדים של המשפחה). לפעמים היה כסף ולפעמים לא. (כשהתבגרתי הבנתי שעסקי תיווך – זהו טיבם).
סבא וסבתא שלי, למרות שבאו ממעמדות חברתיים, נפגשו באגודת ספורט יהודית בוינה. שניהם היו שחיינים טובים, והסבא היה שוערה של קבוצת כדור המים הכוח וינה. זאת הייתה אגודה יהודית לפני תקופת הציונות, ששילבה ספורט עם גאווה יהודית ומלחמה באנטישמיות, לפי עדותו של אבי. אך בד בבד הוא מספר כי הוריו הסתירו ממנו ומאחיו את עובדת יהדותם עד גיל חמש שלו (הוא היה האח האמצעי, גרדה הבכורה, ושלמה הצעיר). הם העלימו מהילדים את החגים היהודיים וחגגו רק את החגים הנוצריים. לדעתו של אבי, הייתה להוריו כנראה תוכנית אולי לא מודעת לגמרי להביא את הילדים לעזיבת היהדות.
יגאל בן דודי: לא כך הבנתי מאבי הבן הצעיר שלמה. קודם כל זיגפריד היה יהודי גאה, הוא נלחם בהרבה דו קרבות בצבא האוסטרי הונגרי על כך שכינו אותו בשמות גנאי בגין היותו יהודי. הידע שלו ביהדות היה לקוי מאחר שהתיתם בגיל צעיר מאביו ולמעשה נותק ממשפחתו. אבל לליל הסדר הם הלכו לקרובים. העובדה שהם גם גרו ברובע שרבים היהודים בו, שהילדים נשלחו לבית ספר שרבים היו היהודים בו, וגם ראובן וגם שלמה היו פעילים מאד בתנועת הנוער הציונית, סותרים את הקביעה שהוא לא היה בעל תודעה יהודית. (אגב גם אחיו של זיגפריד שמצא עצמו כבוגר בדרום אפריקה, היה כנער בתנועה הציונית.)
לפי הסיפורים על פעילותו של זיגפריד באגודת הכח וינה, המאבקים הבלתי פוסקים שלו ועיקשותו להוכיח לכולם שהוא יהודי גאה, מראים שהוא לא התנכר לעמו וראה עצמו כאוסטרי בן דת משה!
סבא וסבתא. התאהבו ורצו להינשא, אך נתקלו בהתנגדות של שתי המשפחות. במשפחתה של סבתי, אם לא היית רופא, מנהל בית חרושת, בעל עסק – לא נחשבת לשידוך ראוי. אביה של סבתי, דרש שעד למותו הזוג לא יתחתן. המשפחה מצד סבא היו יותר מסורתיים והכינו לו שידוך שהוא לא רצה בו. מכל מקום החרם של משפחת סבורסקי על סבא היה מכה קשה בשבילו. מעבר לעלבון, נכזבו תוכניותיו להתקבל לעבודה בפירמה הגדולה של סבורסקי, וכך לצאת מהקשיים הכלכליים. אבל בני הזוג לא ויתרו ואחרי 4 שנים הם התחתנו (כאשר אביה של סבתי, ד"ר שטיינברגר, נפטר). אין ספק שהחרם הממושך, השפיע קשה על סבא, וגם תופס משקל בזכרונותיו של אבי.
קבוצת הכדור-מים "הכוח וינה" 1910. האחרון בשורה הוא סבי
אבי מתמקד בתיאורים על הדלות של משפחתם, וחוסר היכולת של זבולון לפרנסם בכבוד. התיאורים האלו לא נראים לי אמינים: הם תמיד החזיקו משרתות, האמא של אבא לא עבדה כעקרת בית, כל הילדים קיבלו חינוך טוב ו-12 שנות לימוד, היו יוצאים לטיולים, למופעים והיו חברים באגודות ספורט. אני מניח שנושא הכסף והפרנסה היה נושא קבוע לדיונים בבית, אבל מכאן ועד להכללות שאביו לא ידע לעשות כסף, רב המרחק. תזרים המזומנים לא היה סדיר, הייתה כל הזמן דאגה לכסף – לדעתי זוהי דאגה של כל עצמאי גם היום!
רותי בת דודתי מוסיפה: לזיגפריד לא היה מקצוע, אך הוא הצליח להסתדר. הבעיה שלו היתה שלא היה לו סיכוי ולו גם הקלוש ביותר, לתת להילדה את רמת החיים שלה הורגלה מצעירותה. היא לא ידעה ולא עשתה כלום בבית. גרדה סיפרה שהיו להם עוזרות ומטפלות, ולהילדה היה די משעמם . היא היתה מבלה בבתי הקפה בוינה ושם נפגשה עם חברות וניסתה להמשיך את אורח חייה הקודם. המשפחה נסעה לחופשות להרים וליד הדנובה, כפי שמעידות תמונות שונות שנמצאות ברשותה של פרנקי, כך שהם לא היו עניים. אך רמת החיים שלהם לא מצאה חן בעיניה. הילדה נסתה להמשיך את המסורת שהיתה לה מהבית שלה, לערוך בבית סלונים ספרותיים ומפגשים של אמנים ואנשי תרבות אחרים, אך חייה כבר לא היו כמקודם. [1] נעזרתי רבות בשני מסמכים שאבי השאיר אחריו: האחד עדות שנתן לארכיונאי מגבעת חיים, והשני, עדות שאבא שלח לרותי, אחייניתו, המפרטת את "עץ המשפחה".
זיגפריד (זבולון) קליש 1875 – 1960
סבי נולד בהונגריה, ב-1875, והחל לחיות בוינה, כיתום, בגיל 15, אצל אחד הדודים.הוא היה מה שקרוי "סלף-מייד-מן" וחייו לא היו קלים. הוא ואשתו הילדה, התחתנו בניגוד לרצון שתי המשפחות שלהם, והתנגדות זו נמשכה הרבה שנים. המשפחה חיה בתודעה של מחסור בכסף רוב השנים, הילדה לא הייתה בריאה, ובנוסף לכך הזהות היהודית שלהם הייתה מבולבלת.
אמו של אבי, הילדה, היתה נצר למשפחה יהודית מאד עשירה וותיקה בוינה, משפחת סבורסקי. סבה, יוסף סבורסקי חלש על שוק הבשר (היה היהודי היחיד שסחר בבשר חזיר בוינה) של וינה, והקים סניפים בפריז ובבודפסט. בתו, לואיזה התחתנה עם רופא יהודי ד"ר שטיינברגר, ונולדו להם 4 בנות. ד"ר שטיינברגר היה לפי דברי אבי יהודי גאה אבל לא ציוני, שהשתתף במלחמה נגד האנטישמיות, שכידוע הייתה מאד חזקה בוינה של המאה ה-19.
סבי, אביו של אבי, זבולון (זיגפריד) קליש, נולד למשפחה ניאולוגית (אלו הרפורמים של הונגריה) שחיה בגלנטה שליד ברטיסלבה בסלובקיה של היום. בשלב מסויים אביו ואמו עברו לוינה, האב היה במקצועו מורה ובוינה התפרנס כמוכר תפוחים, ואח"כ עבר למסחר. כשהיה סבי בן 10 מת עליו אביו, האם לא יכלה לכלכל לבדה את משפחתה. ההילדים פוזרו בין קרובים שונים. את זיגפריד ואחיו הצעיר שלחו לדוד מקס שבסלובקיה. שם חונך סבי בהונגרית, שאותה ידע כל חייו על בורייה. כשהיה בגיל 15 מת עליו דודו, והוא נשאר כפי שכותב אבי "יתום".
אבי כותב [1]כי "אביו חזר לוינה, ולמעשה לא היה לו מקצוע כל החיים שלו". מעדותו של אבי הבנתי שהוא עסק בכל מיני עיסוקים החל משוליה בחנות של עור וכלה בשותפות בעסק של מתן הלוואות ומשכנתאות לאיכרים. ומוסיף וכותב עליו אבי, כי הוא "למעשה לא ידע להרויח כסף, וכי במשרדו הייתה ספריה גדולה "ואני חושב" כך כותב אבא "שהרבה פעמים הוא היה עם הספרים במקום לעבוד על ענייני הפרנסה שלו".
יגאל בן דודי: התמונה שאני קיבלתי משלמה, אבי, הייתה שונה: סבא היה המפרנס היחידי במשפחה. יכולות ההתפרנסות בתקופת ילדותם בוינה היו מוגבלות מאד. הוא היה מהגר ובן מיעוטים. הכספים אותם הוא הרוויח פרנסו את המשפחה (שלא נתמכה משני הצדדים של המשפחה). לפעמים היה כסף ולפעמים לא. (כשהתבגרתי הבנתי שעסקי תיווך – זהו טיבם).
סבא וסבתא שלי, למרות שבאו ממעמדות חברתיים, נפגשו באגודת ספורט יהודית בוינה. שניהם היו שחיינים טובים, והסבא היה שוערה של קבוצת כדור המים הכוח וינה. זאת הייתה אגודה יהודית לפני תקופת הציונות, ששילבה ספורט עם גאווה יהודית ומלחמה באנטישמיות, לפי עדותו של אבי. אך בד בבד הוא מספר כי הוריו הסתירו ממנו ומאחיו את עובדת יהדותם עד גיל חמש שלו (הוא היה האח האמצעי, גרדה הבכורה, ושלמה הצעיר). הם העלימו מהילדים את החגים היהודיים וחגגו רק את החגים הנוצריים. לדעתו של אבי, הייתה להוריו כנראה תוכנית אולי לא מודעת לגמרי להביא את הילדים לעזיבת היהדות.
יגאל בן דודי: לא כך הבנתי מאבי הבן הצעיר שלמה. קודם כל זיגפריד היה יהודי גאה, הוא נלחם בהרבה דו קרבות בצבא האוסטרי הונגרי על כך שכינו אותו בשמות גנאי בגין היותו יהודי. הידע שלו ביהדות היה לקוי מאחר שהתיתם בגיל צעיר מאביו ולמעשה נותק ממשפחתו. אבל לליל הסדר הם הלכו לקרובים. העובדה שהם גם גרו ברובע שרבים היהודים בו, שהילדים נשלחו לבית ספר שרבים היו היהודים בו, וגם ראובן וגם שלמה היו פעילים מאד בתנועת הנוער הציונית, סותרים את הקביעה שהוא לא היה בעל תודעה יהודית. (אגב גם אחיו של זיגפריד שמצא עצמו כבוגר בדרום אפריקה, היה כנער בתנועה הציונית.)
לפי הסיפורים על פעילותו של זיגפריד באגודת הכח וינה, המאבקים הבלתי פוסקים שלו ועיקשותו להוכיח לכולם שהוא יהודי גאה, מראים שהוא לא התנכר לעמו וראה עצמו כאוסטרי בן דת משה!
סבא וסבתא. התאהבו ורצו להינשא, אך נתקלו בהתנגדות של שתי המשפחות. במשפחתה של סבתי, אם לא היית רופא, מנהל בית חרושת, בעל עסק – לא נחשבת לשידוך ראוי. אביה של סבתי, דרש שעד למותו הזוג לא יתחתן. המשפחה מצד סבא היו יותר מסורתיים והכינו לו שידוך שהוא לא רצה בו. מכל מקום החרם של משפחת סבורסקי על סבא היה מכה קשה בשבילו. מעבר לעלבון, נכזבו תוכניותיו להתקבל לעבודה בפירמה הגדולה של סבורסקי, וכך לצאת מהקשיים הכלכליים. אבל בני הזוג לא ויתרו ואחרי 4 שנים הם התחתנו (כאשר אביה של סבתי, ד"ר שטיינברגר, נפטר). אין ספק שהחרם הממושך, השפיע קשה על סבא, וגם תופס משקל בזכרונותיו של אבי.
קבוצת הכדור-מים "הכוח וינה" 1910. האחרון בשורה הוא סבי
אבי מתמקד בתיאורים על הדלות של משפחתם, וחוסר היכולת של זבולון לפרנסם בכבוד. התיאורים האלו לא נראים לי אמינים: הם תמיד החזיקו משרתות, האמא של אבא לא עבדה כעקרת בית, כל הילדים קיבלו חינוך טוב ו-12 שנות לימוד, היו יוצאים לטיולים, למופעים והיו חברים באגודות ספורט. אני מניח שנושא הכסף והפרנסה היה נושא קבוע לדיונים בבית, אבל מכאן ועד להכללות שאביו לא ידע לעשות כסף, רב המרחק. תזרים המזומנים לא היה סדיר, הייתה כל הזמן דאגה לכסף – לדעתי זוהי דאגה של כל עצמאי גם היום!
רותי בת דודתי מוסיפה: לזיגפריד לא היה מקצוע, אך הוא הצליח להסתדר. הבעיה שלו היתה שלא היה לו סיכוי ולו גם הקלוש ביותר, לתת להילדה את רמת החיים שלה הורגלה מצעירותה. היא לא ידעה ולא עשתה כלום בבית. גרדה סיפרה שהיו להם עוזרות ומטפלות, ולהילדה היה די משעמם . היא היתה מבלה בבתי הקפה בוינה ושם נפגשה עם חברות וניסתה להמשיך את אורח חייה הקודם. המשפחה נסעה לחופשות להרים וליד הדנובה, כפי שמעידות תמונות שונות שנמצאות ברשותה של פרנקי, כך שהם לא היו עניים. אך רמת החיים שלהם לא מצאה חן בעיניה. הילדה נסתה להמשיך את המסורת שהיתה לה מהבית שלה, לערוך בבית סלונים ספרותיים ומפגשים של אמנים ואנשי תרבות אחרים, אך חייה כבר לא היו כמקודם. [1] נעזרתי רבות בשני מסמכים שאבי השאיר אחריו: האחד עדות שנתן לארכיונאי מגבעת חיים, והשני, עדות שאבא שלח לרותי, אחייניתו, המפרטת את "עץ המשפחה".
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
מתוך תיאור בני משפחתך יש בו מן המאפיינים של היהודי הנודד.
סיפור שמתאים להרבה יהודים בתקופה ההיא.
לא תמיד היה להם קל בין הגויים.
גם אם הם מתבוללים, יהדותם נשארת לנצח.
נהניתי לקרוא.
יום טוב
גיטה, בתגובתך עד מאד קולעת. תראי את זה בפרקים הבאים.