שינויים במעמד האשה

 אני מעלה התפתחות ביהדות הדתית האורתודוכסית שיש הקוראים לה "המהפכה הליברלית-פמיניסטית", שנותנת תקווה לשינוי:
 
 יורם קירש רואה את תחילת המהפכה במעמד האשה באורתודוכסיה בתחום לימוד תורה לנשים, תהליך שהחל עוד לפני מהפכת הטוענת הרבניות[1]. הרשות שניתנה לנשים ללמוד גמרא לצורך קבלת רשיון של טוענת רבנית הייתה השלמת של המהפכה בתחום זה ולא תחילתה.
המחלוקת על לימוד תורה לנשים היא מחלוקת עתיקה.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה
הרמב"ם, כאמור, פסק כרבי אליעזר, אך הוסיף אבחנה, שאינה מופיעה במשנה:
"אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה; אבל תורה שבכתב לא. ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה - אינו כמלמדה תפלות" (שם.)
מניין למד הרמב"ם את האבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה? הב"ח  (רבי יואל סירקיש נולד בשנת 1561 בלובלין (הציע שהרמב"ם נסמך כאן על דבריו של רבי אלעזר בן עזריה:
"'הקהֵל את העם, האנשים והנשים והטף' - אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (חגיגה ג ע"ב).
 
היחס ללימוד תורה לנשים נשאר אמביוולנטי בימי הביניים. המהרי"ל בראשית המאה ה-15, פסק שאם הבת למדה מעצמה, ולא מהאב, אין איסור על-כך, אך המליץ כי הבת תלמד "על פי הקבלה ולא מתוך ספרים.
יחזקאל כהן מסביר "כי הלימוד קשור ליעדים שאליהם מחנכים את את הבן או הבת...מאחר שהאשה לא הייתה מיועדת למלא תפקידים ציבוריים של שיפוט או הוראה, לא סברו שהיא זקוקה להשכלה  תורנית מסודרת, להוציא ידיעות ב'דינים השייכים לאשה'"[2]
בתקופה המודרנית חל שינוי בפסיקה של הרבנים בנושא. פוסקים אחדים מהחפץ חיים בדור הקודם ועד לרב אהרון ליכטנשטיין בתקופתנו, פסקו כי מותר ואף נחוץ ללמד בנות גם תורה שבכתב וגם תורה שבע"פ.
כהן מסכם את הסיבות לשינוי הגישה כך:
א.מכיוון שבתקופתנו הבנות מקבלות לימודי חול באותה רמה כמו הבנים, כולל באוניברסיטאות, עלול להיווצר מצב שתהיה להן השכלה כללית רחבה והשכלה יהודית מועטת, והמצב הזה הוא פתח להתפקרות ולחילוניות.
ב. מספר הגברים במוסדות ההוראה הדתיים הולך ומתמעט, ולכן חייבים להכשיר מורות דתיות למקצועות אלו[3].
שני השיקולים הללו גרמו להרחבת החינוך התורני לבנות בכל הרמות, מביה"ס היסודי ועד למכללות. כתוצאה ממגמות אלו החלה להתפשט בשנות ה-90 מגמה של בנות דתיות ללכת לאחר התיכון או השרות הלאומי ללמוד תורה במסגרת "מדרשות לבנות". שיטות הלימוד שם היו דומות לשיטות הלימוד בישיבות של הבנים.
המדרשה הראשונה נפתחה כבר ב-1977, (ע"י נורית פריד ממדרשת לינדנבאו) וב-1997 פעלו בארץ כבר 16 מדרשות כאלו ובהן כמה מאות תלמידות.[4]בסוף שנות ה-90 גדל מספרן ל-20. מחציתן מנוהלות ע"י נשים.
תופעת המדרשות לבנות מציינת למעשה את סיום הוויכוח על לימוד תורה לנשים בקרב הציבור הציוני-דתי[5]. היחס למדרשות בקרב הציבור הציוני דתי, הוא יחס אוהד ותומך.
תמר אליאור מהאוניברסיטה העברית מכנה את תופעת המדרשות לבנות, "מהפכה פמיניסטית שצמחה מלמטה...שינוי שהחל מלמטה, מהשוליים, נדחה ע"י הממסד, אך חדר לליבו ע"י הצטרפות הולכת וגוברת של תלמידות מהשורה [6].
אלאור מציינת כי בתקופה שבה צמחו המדרשות לנשים התחוללו בציבור הציוני דתי שינויים נוספים הנוגעים לחיי הנשים: רכישת השכלה גבוהה, השתלבות בשוק העבודה, ארגון מחודש של חלוקת התפקידים בתוך המשפחה וכניסה לפעילות פוליטית.
מכל מקום ישנה הסכמה בין החוקרים (כנס בניו-יורק, 1998) כי בתחום החינוך התורני לנשים אכן מתחוללת מהפכה, וכי מהפכה זו נושאת בחובה פוטנציאל אדיר לשינויים אחרים שיתחולל באורתודוכסיה היהודית, בשנים שיבואו[7]. נצטרך לבחון בהמשך האם נשים אורתודוסיות יכולות להיות רבות, פוסקות הלכה, או דייניות. [1] יורם קירש, מהפכות בהלכה, ישראל, 2002, עמ' 41[2] יחזקאל כהן, "האשה במשפחה ובחברה – עבר והווה",בתוך הקובץ: האשה בתמורות הזמן – עיון בהגות ובהלכה, הוצאת הקיבוץ הדתי ונאמני תורה ועבודה, 1984[3] כהן, עמ' 56[4] ארי שבט, "שנת לימוד תורה לשמה לבנות – מאיפה ולאן", מראות – מגזין לבת השירות הלאומי ולצעירה הדתית, בר אילן, גליון 5, 1997, עמ' 10 - 13[5] הויכוח על השכלה תורנית לנשים היה חריף ביותר לאורך המאה העשרים, ורק בעשורים האחרונים הותר לנשיפ ללמוד גמרא.[6] תמר אליאור, בפסח הבא – נשים ואוריינות בציונות הדתית, תל-אביב, עם עובד,עמ' 33[7] שם, עמ' 312