שגרת יום של קוטפי תפוחים (זכרונות)

המשאית, שצוידה בספסלים, יוצאת בשש וחצי בבוקר. היא תשוב באחת עשרה וחצי.
חמש שעות לוהטות בין השורות הסדורות של עצי מטע התפוחים מצפות לקוטפים והס, אין מתלונן, אין מתעלף בַּלהט.
חמש אצבעות אופפות כל תפוח בתורו ובתנועה סיבובית מיומנת תולשות אותו מן העץ ומניחות בשק המיוחד התלוי על כתפו של הקוטף.
מיכלית מרובעת ולה ארבעה גלגלים ויצול ממתינה בין השורות לתפוחים הניגרים לתוכה משקי הקוטפים.
הקולות הרמים, שנישאו בין השורות בבוקר, שקרירות צינת הלילה עדיין מרעננת אותו, נמוגים באדי הזיעה הניגרת. אפשר לשמוע את חריקת סוליות הנעליים המתחככות ברגבים בדרכן אל המיכלית. לעתים מעז אחד הקוטפים להניח כפות ידיים מיוגעות על דפנות המיכלית, להציץ בשעון המזדחל לאיטו ולהאנח עמוקות אבל, הנה הגיעה ההפסקה. בסככה, שבקצה המטע, מסבים כולם, מקנחים זיעתם בכובע החאקי שהושל מן הראש הקודח. רגע של בדיחות הדעת. מים, מזון ושוב אל התפוחים המצפים ליד הקוטפת.
גם הזמן, הזוחל לאט, לאט , לאט, סופו שיגיע אל השעה היעודה ושוב מצטופפים כולם על ספסלי המשאית המתקדמת בדרך העפר, וענן אבק מלווה אותה בדרך לחדר האוכל.
בשתים וחצי הם יתכנסו שוב במשאית המאובקת בדרכם למטע ובשעה חמש ישובו ואז ימצאו את קבוצת החברים המגוייסים ממתינים. כן, צריך להזדרז לכן, מחמש עד שבע בערב יש גיוס למטע: חברים שסיימו את יום עבודתם בענפי המשק השונים ממלאים את ספסלי המשאית יוצאים לגיוס, הם ישובו בשבע בערב אל ילדיהם ואל ארוחת הערב הממתינה להם בחדר האוכל.
השמש השוקעת מבשרת ש"באה מנוחה ליגע".
 
                                                                                         נורית שושני