בית אבי עולה באש (לכבוד תשעה באב)
בית אבי עולה באש (לכבוד תשעה באב)
כשהייתי בן 46 לערך, הבית הישן של אבי המנוח עלה בלהבות לנגד עיני. עמדתי עם עוד חברים וראיתי כיצד ביתו הישן נושן של אבא עולה בלהבות. חברים אמרו שאחד מצעירי הקיבוץ אשר גר בו באופן זמני שכח נר דולק ונרדם. הלהבות טיפסו לגג וכילו תוך שעה וחצי את כל הבית שהכיל ארבע דירות בנות חדר. היום גרים בבתים האלו צעירים רווקים, אבל פעם גרו בהם משפחות.
בזמן שעמדתי והבטתי על הלהבות, נזכרתי שבבית הזה גרתי לפני 30 שנה עם אבא לאחר שהתגרש מאמי, מגיל 6 ועד גיל 16, ואז הייתי מאד קרוב לאבא. אחר-כך הוא עבר לגור בשיכון ותיקים, התחתן מחדש והיחסים בינינו הצטננו.
זכרתי את הגן שאבי טיפח מאחורי הבית שלנו. היה זה גן קסום בעיני. היו בו עצי בננה, אבוקדו, גויאבה, עץ תפוז, וורדים לרוב. אבא שהיה חקלאי ידע כיצד לגדל את כל העצים והצמחים האלו ששגשגו תחת טיפולו המסור. נזכרתי כיצד הוא נהג לקצור בחרמש את הדשא מאחורי הבית ותפקידי היה לאסוף את העשב הקצור לשקים. נזכרתי בתפקיד אחר שלי- לטפס על עץ האבוקדו והגויאבה ולקטוף את הפרות הגבוהים שלהם שהיו מעל טווח ידו של אבי.
נזכרתי בארנב שגידלנו בפאתי הגינה בכלוב מיוחד, וכמה הצטערתי כשהוא ברח. נזכרתי גם בכוורת שאבא לקח מהמכוורת של הקיבוץ, והציב מאחורי ביתנו בניסיון שלא עלה יפה להפיק דבש בכוחות עצמו.
זכרתי איך הלכתי עם אבא מאחורי הבית שלנו לפנות ערב והוא אמר לי : "ניתאי אתה יודע שבקרוב אמא לא תגור אתנו יותר". אמנם הייתי רק בן 6 אבל הרגשתי את כאבו. מצד שני הבנתי היטב מה הסיבה לפרידה. המריבות ביניהם העיקו עלי, ונראה לי שאבי הצטער יותר ממני על הפרידה המתקרבת.
הזכרונות מהבית הזה ומחיי עם אבי הם בעיקרם טובים. אבי היה "רווק" כביכול לאחר הגירושין מאמי והשקיע בי הרבה ממרצו, או כך לפחות הרגשתי. הוא סיפר לי על נעוריו באוסטריה, על תנועת "הבלאו וויס" שעיצבה את נעוריו, על ההיסטוריה והמיתולוגיה היוונית ועוד ועוד. את כל הידע שלו הוא הרעיף עלי, ואותי הדברים עניינו. הרבינו לעשות טיולים בארץ, תוך שאבי מספר לי את תולדות
ובכן למה אחר-כך יחסינו כל-כך הצטננו?
כבר אמרו חכמים גדולים ממני "חפש את האשה". אבא לאחר שהתגרש היה מאד פעיל בחיפוש אחר בת זוג, ומשום מה הוא היה לוקח אותי למפגשים שונים עם בנות הזוג המיועדות. אני סלדתי מבנות זוגו ומהמפגשים האלו ואין פלא בכך. אמי גרה באותו הקיבוץ שלנו, ולמרות הגירושין עינה הייתה פקוחה על מעשי אבי בתחום הרומנטי, והיו לה הערות ארסיות על כל אשה שיצא עמה, שאותן הייתה חולקת עמי.
המצב החריף כאשר אבי הודיע על כוונתו להתחתן עם אשה שוויצרית, אחות במקצועה שהסכימה לגור עמו כתושבת בקיבוצנו (הייתי בן 16). היא בקושי ידעה עברית, הייתה בעלת חזות גברית, גדולת ממדים ובנוסף לכך קמצנית. היא לא עשתה כל מאמץ להתחבב עלי. להיפך, ב"ארוחת הארבע", שהייתה נהוגה בקיבוץ של פעם, היו "המאכלים של רוזה" שאסור לי לנגוע בהם. אמי שפכה עליה באזני את חיצי לעגה. והעיקר, הרגשתי שבגללה אני מפסיד את אבא שלי.
התוצאה הייתה שאני "לא קיבלתי אותה". לא דיברתי אתה מטוב עד רע, והייתי יושב במחיצתה בפנים חמוצות. אבי לא יכול היה שלא להרגיש בכך. הוא לקח אותי לשיחה, ומשום מה הוא החליט שהיא צריכה היערך בבית הקברות של הקיבוץ. שם הוא נתן לי "שטיפה" נוראית. את הדבר הפשוט שהוא אינו יכול לחיות לבדו, שהוא רוצה לבנות חייו מחדש, הוא לא הסביר לי. למעשה אף אחד מהמבוגרים לא הסביר לי. מי יודע, אולי הייתי מבין את זה...סוף סוף הייתי כבר בן 16. השיחה הסתיימה ואני התבצרתי בשתיקתי. מאז אותו יום נפרדו דרכינו.
הבניין כולו נשרף ואני חזרתי לביתי. אשתי הייתה עדיין ערה, ואני סיפרתי לה על כל מה שקרה, וגם על כל מה שחשבתי שם לנוכח האש. אמרתי לה: "אולי זה היה סימן או אות בשבילי שאני צריך למחוק את העבר המסובך שלי, כמו שהאש מחקה בית שעמד שם עשרות שנים"? אשתי הסתכלה עלי באהבה ואמרה: "השתגעת? זאת הזהות שלך והעבר הזה הוא נכס אמיתי שיש לך, עם כל הכאב והאהבה שלך לאביך. בזכות העבר הזה אתה יודע איך לא לחזור על השגיאות של הוריך, ואיך לא לחזור על שגיאותיך שלך. בזכות העבר הזה אתה בן-אדם יותר טוב".
אמרתי בליבי: "איזו אשה חכמה נתן לי האל", ונרדמתי מיד לצידה.
כשהייתי בן 46 לערך, הבית הישן של אבי המנוח עלה בלהבות לנגד עיני. עמדתי עם עוד חברים וראיתי כיצד ביתו הישן נושן של אבא עולה בלהבות. חברים אמרו שאחד מצעירי הקיבוץ אשר גר בו באופן זמני שכח נר דולק ונרדם. הלהבות טיפסו לגג וכילו תוך שעה וחצי את כל הבית שהכיל ארבע דירות בנות חדר. היום גרים בבתים האלו צעירים רווקים, אבל פעם גרו בהם משפחות.
בזמן שעמדתי והבטתי על הלהבות, נזכרתי שבבית הזה גרתי לפני 30 שנה עם אבא לאחר שהתגרש מאמי, מגיל 6 ועד גיל 16, ואז הייתי מאד קרוב לאבא. אחר-כך הוא עבר לגור בשיכון ותיקים, התחתן מחדש והיחסים בינינו הצטננו.
זכרתי את הגן שאבי טיפח מאחורי הבית שלנו. היה זה גן קסום בעיני. היו בו עצי בננה, אבוקדו, גויאבה, עץ תפוז, וורדים לרוב. אבא שהיה חקלאי ידע כיצד לגדל את כל העצים והצמחים האלו ששגשגו תחת טיפולו המסור. נזכרתי כיצד הוא נהג לקצור בחרמש את הדשא מאחורי הבית ותפקידי היה לאסוף את העשב הקצור לשקים. נזכרתי בתפקיד אחר שלי- לטפס על עץ האבוקדו והגויאבה ולקטוף את הפרות הגבוהים שלהם שהיו מעל טווח ידו של אבי.
נזכרתי בארנב שגידלנו בפאתי הגינה בכלוב מיוחד, וכמה הצטערתי כשהוא ברח. נזכרתי גם בכוורת שאבא לקח מהמכוורת של הקיבוץ, והציב מאחורי ביתנו בניסיון שלא עלה יפה להפיק דבש בכוחות עצמו.
זכרתי איך הלכתי עם אבא מאחורי הבית שלנו לפנות ערב והוא אמר לי : "ניתאי אתה יודע שבקרוב אמא לא תגור אתנו יותר". אמנם הייתי רק בן 6 אבל הרגשתי את כאבו. מצד שני הבנתי היטב מה הסיבה לפרידה. המריבות ביניהם העיקו עלי, ונראה לי שאבי הצטער יותר ממני על הפרידה המתקרבת.
הזכרונות מהבית הזה ומחיי עם אבי הם בעיקרם טובים. אבי היה "רווק" כביכול לאחר הגירושין מאמי והשקיע בי הרבה ממרצו, או כך לפחות הרגשתי. הוא סיפר לי על נעוריו באוסטריה, על תנועת "הבלאו וויס" שעיצבה את נעוריו, על ההיסטוריה והמיתולוגיה היוונית ועוד ועוד. את כל הידע שלו הוא הרעיף עלי, ואותי הדברים עניינו. הרבינו לעשות טיולים בארץ, תוך שאבי מספר לי את תולדות
ובכן למה אחר-כך יחסינו כל-כך הצטננו?
כבר אמרו חכמים גדולים ממני "חפש את האשה". אבא לאחר שהתגרש היה מאד פעיל בחיפוש אחר בת זוג, ומשום מה הוא היה לוקח אותי למפגשים שונים עם בנות הזוג המיועדות. אני סלדתי מבנות זוגו ומהמפגשים האלו ואין פלא בכך. אמי גרה באותו הקיבוץ שלנו, ולמרות הגירושין עינה הייתה פקוחה על מעשי אבי בתחום הרומנטי, והיו לה הערות ארסיות על כל אשה שיצא עמה, שאותן הייתה חולקת עמי.
המצב החריף כאשר אבי הודיע על כוונתו להתחתן עם אשה שוויצרית, אחות במקצועה שהסכימה לגור עמו כתושבת בקיבוצנו (הייתי בן 16). היא בקושי ידעה עברית, הייתה בעלת חזות גברית, גדולת ממדים ובנוסף לכך קמצנית. היא לא עשתה כל מאמץ להתחבב עלי. להיפך, ב"ארוחת הארבע", שהייתה נהוגה בקיבוץ של פעם, היו "המאכלים של רוזה" שאסור לי לנגוע בהם. אמי שפכה עליה באזני את חיצי לעגה. והעיקר, הרגשתי שבגללה אני מפסיד את אבא שלי.
התוצאה הייתה שאני "לא קיבלתי אותה". לא דיברתי אתה מטוב עד רע, והייתי יושב במחיצתה בפנים חמוצות. אבי לא יכול היה שלא להרגיש בכך. הוא לקח אותי לשיחה, ומשום מה הוא החליט שהיא צריכה היערך בבית הקברות של הקיבוץ. שם הוא נתן לי "שטיפה" נוראית. את הדבר הפשוט שהוא אינו יכול לחיות לבדו, שהוא רוצה לבנות חייו מחדש, הוא לא הסביר לי. למעשה אף אחד מהמבוגרים לא הסביר לי. מי יודע, אולי הייתי מבין את זה...סוף סוף הייתי כבר בן 16. השיחה הסתיימה ואני התבצרתי בשתיקתי. מאז אותו יום נפרדו דרכינו.
הבניין כולו נשרף ואני חזרתי לביתי. אשתי הייתה עדיין ערה, ואני סיפרתי לה על כל מה שקרה, וגם על כל מה שחשבתי שם לנוכח האש. אמרתי לה: "אולי זה היה סימן או אות בשבילי שאני צריך למחוק את העבר המסובך שלי, כמו שהאש מחקה בית שעמד שם עשרות שנים"? אשתי הסתכלה עלי באהבה ואמרה: "השתגעת? זאת הזהות שלך והעבר הזה הוא נכס אמיתי שיש לך, עם כל הכאב והאהבה שלך לאביך. בזכות העבר הזה אתה יודע איך לא לחזור על השגיאות של הוריך, ואיך לא לחזור על שגיאותיך שלך. בזכות העבר הזה אתה בן-אדם יותר טוב".
אמרתי בליבי: "איזו אשה חכמה נתן לי האל", ונרדמתי מיד לצידה.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
סיפור אנושי נוגע, על יחסי קרבה בין אב לבן.
בין השורות מובעות חרטות והחמצות של פיסות חיים טעונים.
שנים רבות אחרי, מעלה הבן זכרונותיו. זכרונות ילדות, מרים/מתוקים מבית אביו בקיבוץ, אחרי שחזה בלהבות האש שכילו את בית אביו, הוא מעלה את זכרונותיו, על הכתב,
כתיבה מסוג זה, משחררת את האדם מרגשות כואבים, ומביאה מזור לנפש רגישה.
המשך כתיבה מהנה. איתן ידידי.
סיפור מעניין על האש שמעוררת מחשבות, ומוליכה, דרך יקירתך, אל המסקנה הטובה, המצמיחה.
קראתי היום ראיון עם רן כוהן במוסף הארץ, לקראת צאת ספרו האוטוביוגרפי. הוא אומר שם, שכתיבת ספר כזה יותר טובה מטיפול פסיכואנליטי. אני מזדהה עם אמירתו.
כל טוב
איתן