תפיסת הגאולה אצל התנאים

תפיסות הגאולה אצל התנאים
הקדמה
תפיסת הגאולה כפי שהתפתחה בעם ישראל כבר בימי המקרא כוללת את המושגים הבאים (היעודים המשיחיים): אותות המשיח, חבלו של משיח, ביאת אליהו, שופרו של משיח, קיבוץ גלויות, קבלת גרים, מלחמת גוג ומגוג, ימות המשיח, חידוש העולם, יום הדין, תחיית המתים, העולם הבא.
אנו מוצאים את התפיסה המשיחית, תפיסת הגאולה ומלכות ה' אצל כמעט כל נביאי ישראל. יתכן שהיא עמדה גם אחרי המרד שהביא לחורבן בית ראשון (ראה ירמיהו פרק ז), ובדניאל יש לנו כבר נבואות המחשבות את הקץ (א' אורבך, עמ' 585).
מקובל על החוקרים כי רעיונות משיחיים פיעמו בלבות הקנאים שלחמו ברומאים בתקופת המרד הגדול, אך איננו יודעים מה היו רעיונות אלו, מלבד הרעיון של אנשי "הפילוסופיה הרביעית"[1] שיש לעבוד רק את ה', ואין לעבוד בשר ודם[2]. הדבר מעורר פליאה מסויימת אם נקבל את דעתו של בן-שלום שהאידיאולוגיה של הקנאים במרד הגדול הייתה אידיאולוגיה פרושית-שמוטית. בדקתי היטב במקורות התלמודיים ואין למצוא שם מימרה משיחית אחת מלפני המרד הגדול (בן-שלום, בית שמאי, ומאבק הקנאים ברומי, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1993 ).
רעיונות הגאולה עברו לתוך הספרות התנאית רק מהימים שלאחר חורבן הבית , והיו הכוח המניע של מרד בר-כוכבא. התקופה שעבודה זו עוסקת בה היא תקופה שבין שתי המרידות הגדולות, 70 – 132, עם מבט לעבר השקפות הדור הרביעי של התנאים (שלאחר כשלון מרד בר-כוכבא). בתקופה  זו נאבקו ביניהן שתי גישות של גאולה ושיקום עם ישראל. הגישה הראשונה מיוצגת ע"י רבן יוחנן בן זכאי, ר' אליעזר ובית מדרשו של ר' ישמעאל, והגישה השניה מיוצגת ע"י ר יהושע, ר' עקיבא ותלמידיו. הגישה הראשונה בגירסתה הקיצונית, אינה רוצה להתעסק כלל בטיפוח ציפיות משיחיות, אינה רוצה לעסוק בחישובי הקץ.  הגישה השניה בגירסת ר' עקיבא, התעסקה הרבה בחישובי הקץ, הצביעה על המשיח ודחפה למרד ברומאים.
בגישות השונות הללו, ובניסיון להבינם תעסוק העבודה הזו, ובניסיון להבין את דמותם ופעלם של העומדים בראש כל אחד מהזרמים.
  [1] יוסף בן מתתיהו אכן האשים במפורש את שתי האידיאולוגיות הדתיות היחידות ביהדות, שאפשר היה לראותן כלאומניות ,ותלה את קולר המרד בנבואות על בואו הקרב של המשיח וב'פילוסופיה הרביעית' (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ב,118 ; יח, 23)[2] מ' גודמן, שורשי המרד הגדול - אמות-מידה מעמדיות, קתדרה 49, ספטמבר, 1988