ילדות שאיננה נשכחת

 אֲנִי רוֹצָה לִרְאוֹת נֶבֶט בּוֹקֵעַ מֵאֲדָמָה חֲרוּשָׁה
אֲבָל כְּבָר שָׁנִים לֹא הָלַכְתִּי בַּשָּׂדוֹת.
 
כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי אֶת
תְּחוּשַׁת הַקְּטִיפָה שֶׁל הָעָפָר הַתָּחוּחַ
בֵּין אֶצְבְּעוֹת רַגְלַי הַיְּחֵפוֹת
בַּשְּדֵרָה, שֶׁבָּהּ נֶחְבָּא הַצֵּל
בְּיוֹם לוֹהֵט שֶׁל קַיִץ .
 
כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי אֶת הַלַּחַן הַבּוֹכֶה
בְּלַיְלָה שֶׁל תָּנִים, מְתַנִּים כְּמִיהוֹתֵיהֶם.
אַהֲבְתִּי אוֹתוֹ, אֶת הַלַּחַן הַנּוּגֶה
כִּי הוּא סִפֵּר לִי סִפּוּר
וְלִטֵּף אֶת עֵינַי
הַנִּרְדָּמוֹת.
 
אוּלַי, לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר אֵינֶנִי
הוֹלֶכֶת בַּשָּׂדוֹת, אֶזְכֶּה עוֹד לִרְאוֹת
נֶבֶט בּוֹקֵעַ מֵאֲדָמָה חֲרוּשָׁה.
 
          נורית שושני  11.09.2016