זה כפרתי, זה חליפתי
סיפור קטן ליום הכיפורים:
בזמנו לא נהוג היה לקנות עופות קפואים, אלא עופות חיים, שהובאו לשוחט השכונתי (שאצלנו הוא שימש גם חזן), ממנו למורטת-הנוצות ורק אז למטבח, להכנת המאכלים.
יתכן שהיה זה בכיפורים, אחרי סחרור התרנגולת האומללה סביב הראש, אך אפשר גם שבמועד אחר, שהשוחט חלה והתרנגולת שנקנתה לא נלקחה מיד לשחיטה.
היא נשארה בחצר הבית במשך כמה ימים, נהנית מהאוכל שאימא שלי הניחה לחתולים. ואז הבריא השוחט, והיינו אמורים להמשיך בתהליך. אלא שבינתיים, אחי ואני נקשרנו אליה וסירבנו בכל תוקף להוביל אותה לשחיטה. אימא שלנו, הרחמנית, נכנעה לדרישתנו, וכך זכינו אנו להיות הילדים היחידים בשכונה שהייתה להם תרנגולת-מחמד, וכך זכתה היא לאריכות ימים ולחיי מלכים בחצר הבית :)
(הציור מהאינטרנט)
בזמנו לא נהוג היה לקנות עופות קפואים, אלא עופות חיים, שהובאו לשוחט השכונתי (שאצלנו הוא שימש גם חזן), ממנו למורטת-הנוצות ורק אז למטבח, להכנת המאכלים.
יתכן שהיה זה בכיפורים, אחרי סחרור התרנגולת האומללה סביב הראש, אך אפשר גם שבמועד אחר, שהשוחט חלה והתרנגולת שנקנתה לא נלקחה מיד לשחיטה.
היא נשארה בחצר הבית במשך כמה ימים, נהנית מהאוכל שאימא שלי הניחה לחתולים. ואז הבריא השוחט, והיינו אמורים להמשיך בתהליך. אלא שבינתיים, אחי ואני נקשרנו אליה וסירבנו בכל תוקף להוביל אותה לשחיטה. אימא שלנו, הרחמנית, נכנעה לדרישתנו, וכך זכינו אנו להיות הילדים היחידים בשכונה שהייתה להם תרנגולת-מחמד, וכך זכתה היא לאריכות ימים ולחיי מלכים בחצר הבית :)
(הציור מהאינטרנט)
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
בכפרים ומושבים לילדים ניתנת איזו זכות בחירה כזו,לתרנגולת מחמד לברווז המחמד וכיוצא באלו, וגם מובן מאליו עבורם שהם אוכלים את אחיהם ואחיותיהן של חיות המחמד.
כשאנו היינו ילדים,גרנו בעיר, ומדי פעם הביא לנו אבא אפרוחים לגידול, אבל בדירה עירונית אי אפשר לגדל אותם,כך שהם גרו במחסן וכשחזרנו מבית הספר הוצאנו אותם לדשא,האכלנו ושיחקנו איתם, אבל הם לא שרדו את תנאי המחסן, ויום אחד כשחזרנו הביתה נעלמו כולם. שאלנו את אמא ,מה קרה לאפרוחים, והיא ענתה שבביתה של העוזרת יש חצר וגינה מתאימה לגידולם. הבנו שאמא חסה עליהם ובקשנו ללכת לראות אותם,ואמא התחמקה עד שיום אחד אמרה שהם גדלו וככל הנראה נשחטו למאכל. זה היה שבר גדול עבורנו, לדעתי עד היום...
נראה הייתה זו יד ההשגחה העליונה שחסה על התרנגולת המסכנה, והאריכה את ימיה.
בזמנים ההם היה נהוג להביא את העופות לשוחט, לכפרות. ולכל אירוע אחר.
זה מזכיר לי סיפור ילדות אותו כתבתי:
"קזבלנקה. בימים ההם שולח אבי שני סבלים, הביתה. על כתפיהם תלויים שקיים.
שקיים אחד מלא כל טוב, דבש, גבינות, דגים, פירות, ירקות ומיני בשר.
ושקיים אחד, בתוכו שבעה עופות חיים, לשלחם ביום המחרת לשוחט, לכבוד האורחים האמורים לבוא לסעודת 'ראש חודש',
ואנוכי ילד קטון, גונב את התרנגול הקטן ומתחבא איתו מתחת למיטה, שלא ילקח עם אחיו לשחיטה...
טוב שמנהג הכפרות, מתחיל לאט, לאט, להעלם מהמסורת היהודית.
שנה טובה, חתימה טובה, מירה היקרה. (חיוך).
נהנתי לקרוא דבריך וגם הסיפורים של המיבים.אצלי היה בדיוק להיפך.שלחו אותי לשוחש מושבה,בהיותי עוד ילדה ולעולםלא אשכח את מראה התרנגולת ומה שעשו לה.0(בכשרות).גמר חתימה טובה,מירה
גם זה עולם הולך ונעלם....
אני מקווה שבכל מתכונת שתהיה, כן ימשיכו להיות כאן כל אותם בעלי חיים שהפכו מבויתים עם השנים.
כל מי שגידל בעלי חיים אכילים היה צריך להתמודד עם רצון ההורים לקפד
את חייהם משום שלא היה תאום ציפיות מהתחלה בין ההורים וילדיהם.
נזכרתי בקרפיוניפ השטים באמבט עד הרגע המדמיע בו הם פוגשים את המארוך
כי לשם כך נרכשו מהתחלה...שיטה ניפלאה להפוך את הזעטוט לצימחוני.
שלא לדבר על התרנגולת האומללה שאחרי השחיטה נזרקה הצידה
והתחילה לרוץ בלי ראש בחצר.ממש סוריאליסטי ודי מפחיד כילד.
טוב שהמינהגים הברבריים האלו נעלמו וכיום אנחנו אוכלים עוף אלמוני ולא תרנגולת עם שם.
אולי בהזדמנות זאת כדאי לבקש מחילה גם מבעלי החיים שבני האדם מעבירים אותם תלאות אין ספור.