אושפיזין

נכון,כך חיו פעם האנשים.לא נעלו דלתות ובטח שלא חיו מבוצרים. היה את החופש שנכנסו זה לביתו של זה, במין חופשיות כזו. כי אנשים בטחו אחד בשני, והבטחון האישי היה קיים. היום גם הבטחון הלאומי פחת וגם הבטחון בין אדם לרעו, החומות מתגבהות והתקשורת פוחתת בין אדם לשכניו . היום כשאדם ירצה לבקר את חברו לא ינקוש בדלתו אלא יתקשר אליו ויברר אם אפשר או ישלח לו הודעת ווטסאפ וכך יקבל תשובה.היחסים נהיו זהירים,מדודים, והמפגשים התרחקו זה מזה יותר ויותר. בהחלט יש למה להתגעגע...

קשת ידידי, בחירה חופשית, לכאורה, כי החברה השתנתה במובנים רבים, והניכור הוא אחד מהם. וגם עם בלב פנימה מתחשק לפעמים הביחד של פעם, בתוך המערכת כפי שהתקבעה, קשה לעשות זאת (לפעמים מתחשק לי לעבור ברחוב שלי, שכן שכן, ללחוץ יד לשלום, לשאול מה נשמע... אבל, עדיין לא גייסתי מספיק אומץ לזה)

מירה נסעתי היום במקרה בקו הפינימי של עירי --הנוסעים היו וותיקי העיר --הבתים הקטנים אנחו משפחה גדולה חצרות עצי פרי -צנועים לבתים הגבוהים הגיעו הפלצנים --מכוניות דירות ענקיות --מסכנים מבודדים --הם גם לא יכירו אותנו או שכניהם --צמודים למכוניתם הצמודה אליהם --לא יסעו בקו הפנימי --לא מסוגלים כ י ריך ניחשת   ......נים ==מסכנים

כן, אלו הבתים שגרנו בהם לפני הקידמה שהישתלטה עלינו.

רבים מאיתנו זוכרים את הבתים בני הקומה שיצרו שכונה

גם אם הייתה זו שכונה בלב  תלאביב.

את הדלתות לא נעלנו אף פעם  כי לא היו גנבים.

ואני זוכר שכתבתי על כך סיפור

על הבית שאינינו ועל השכונה שנעלמה

על הרחבה שנעלמה ובמקומה צצו כבישים צרים ובנינים רבי קומות.

גמר חתימה טובה