שריפות
שריפות השתוללו. חשבתי – כמה טוב שהמפגש שלי התקיים יום לפני. כי אחת מהן התחוללה בדיוק באחד הצמתים בדרך אל אותו מפגש. מחשבה אנוכית, אבל כנראה שזה ככה. מהמקום הכי הישרדותי, קודם אני. ואז המחשבה על כמה טוב שהבית שלי עומד על תילו, וכמה עצוב ונורא לעמוד מנגד, לראות את ביתך בוער, וקצרה ידך מלהושיע. חוסר אונים מתסכל.
אם אפשר היה לא להיקשר לדברים, לחומריות. ומאידך, הבית, עם תחושת הרגיעה והביטחון שהוא משרה. ואיך כל זה מתערער ונשבר כשהבית נפגע. כאילו נפשי תלויה בנפשו.
שוב אני מבינה עד כמה עלי להמשיך לתַחזק את הפנימיות שלי. להיות העוגן של עצמי. ובמקרה יצא ששוחחנו, במסגרת שיעור בנושא מידות הנפש, לא על האש, כי אם על בני אדם. הבנתי שישנם שאינם נקשרים, לא לבתים, גם לא לאנשים, מה שהזכיר לי את השיר הנפלא של שימבורסקה - "אמירת תודה", בו היא מודה לאותם אלו שאינה אוהבת. אם אינך אוהב, אינך נפגע. האם באמת הייתי אני רוצה להיות במקום הזה, ואם כן, האם יש לי היכולת הזאת להשליט את השכל על הרגש. שאלות שאלות. אוהב פגוע, הופך להיות שונא. שני אלו הרי על אותו מעגל נמצאים, והתנודות הן שקובעות לאיזה צד פונים. ובתוך הבירור הזה עם עצמי, היה לי ברור יותר ויותר שאמנע בכל דרך מהמעגל הזה. טלטול בתוך סערת רגשות מיותר לי לחלוטין. את הסערות אנתב לקרקע בטוחה, כמו הריקוד, כמו הכתיבה.
הסתבר שהופיעה אש ביישוב מאוד סמוך, ממש מעבר לגבעה. ואחר כך, על ההר מצפון. אש יכולה לדלג במהירות, בעיקר כשיש רוחות, כמו אותן אלו של הימים האחרונים. מתמשכות, עם משבים עזים, והיובש באוויר תורם גם הוא את שלו.
לילה. שקט בחוץ. הילדים התקשרו לברר, כי בכלי התקשורת דווח על האש הבוערת בקרבת מקום. עליתי לחדר שבקומה השנייה, זה עם המרפסת לכוון צפון, שם על פי הדיווח בוערת האש. על מורדות ההר זהרו אורות בתי הכפר הערבי הסמוך, כמו בכל לילה. מישהו החנה מכוניתו ברחוב הסמוך. השכונה נפרשה גם היא מולי. בחלק מהבתים דלקו אורות. ושקט, שקט גדול. הכל בסדר, הבהרתי לאהובי, שקט כאן, אין צורך לדאוג.
חזרתי להשתרע על הספה בסלון, מול הטלוויזיה עם תכנית לא מחייבת. אמרו שהסופרטאנקר, זה המטוס הענק, הנושא מים, שנשלח מארה"ב יגיע לקראת בוקר. השעה הייתה 23:00. אשאר עוד קצת על הספה. אולי אישן בבגדים, ליתר ביטחון, שאם פתאום יגיע גם לכאן, למרות השקט, למרות הבוקר המתקרב. לא יהיה נעים לרוץ החוצה בפיג'מה. נזכרתי בסבתא שלי – בבה רוזה, אשת החיל, ובסיפור שסיפרו הבנות שלה, שגרו באותו מושב איתה, על לילה אחד במלחמת ששת הימים, שהיה חשש שיחדרו מטוסי אויב, והודיעו לתושבים להיות מוכנים לצאת מהבתים למקלטים. וסבתא שלי אמרה: אלבש את התחתונים, כי למות בלי יהיה ממש לא נעים. נזכרתי וזה הצחיק אותי. הסבתא הזאת שלי. ובתוך כך עזבתי את הספה, אספתי את תיק הצד מפינת הישיבה ועליתי איתו לחדר השינה. לך תדע, אולי בכל זאת כדאי להתארגן, ככה בקטנה, כמו שהבת שלי אומרת. ועדיף כעת, כשאיני לחוצה.
ראשון הכנסתי את הטלפון הסלולרי והמטען שלו, אחריו זוג נוסף של משקפי שמש אנטי-סאן (בגלל העיניים הרגישות שלי), בקבוק מים, המפתחות של הרכב ומשקפי קריאה. הארנק היה שם כבר קודם. פנס יכול להיות חיוני. הוצאתי את האחד שהיה מונח במגירת השידה, עדיין באריזה. חשבתי גם על מברשת שיניים ומשחה, וגם מגבת. אבל מיד זה הרגיש לי מיותר,הרי תמיד אוכל לקנות אם יהיה צורך.
והמחשב, מטמון אדיר, האם לנתק כעת ולארגן לנסיעה, או לחכות לרגע אחרון. נזכרתי פתאום - המתקן ההוא שמדי פעם אני מגבה עליו. חיפוש קצר בחדר של הבת והוא נמצא. אה, והדרכון.
מעליית הגג הורדתי תיק יד קטן, אותו אחד שמשמש אותי בנסיעות עם אירוח קצר של יום-יומיים. לבחור מעט פחות קשה מאשר לבחור הרבה. המעט הוא מה שהכי חשוב, מה שהכי משמעותי. כמו ראש של פירמידה - נקודת השיא היא המצומצמת ביותר.
הנחתי את התיק על המיטה. אספתי לתוכו פריט אחר פריט, מתוך איזו ידיעה פנימית עמוקה של מה בדיוק עלי לקחת, כאילו מישהו מורה לי ואני רק כלי שרת. מהארון זוג מכנסיים - אלה עם הבד הנעים והגזרה הנוחה, חולצת הכפתורים התואמת, שני ז'אקטים מחוייטים, בגוונים שונים, לכסות כמה שיותר אפשרויות, ושמלה אחת שחורה, מעודנת וחגיגית. זוג גרבי כותנה, שלושה זוגות תחתונים, דווקא הצבעוניים, ושתי חזיות. את המעיל התלוי בכניסה אאסוף כשאצא. מתוך קופסת התכשיטים אספתי את זוג עגילי הזהב - הם היו הראשונים שקניתי לעצמי אחרי שנים ארוכות שלא ענדתי עגילים כלל, אותן שנים שלא אהבתי את השתקפות פני במראה. גם צמיד זהב שנתנה לי אמי ועוד שרשרת זהב שקיבלתי מתנה לקראת נישואי.
נשאר מקום בתיק, אבל ידעתי שאין לי צורך בשום דבר נוסף.
עברתי בחדרים לאתר את החתולה. מבררת עם עצמי אולי לארגן איזה תיק כדי שאוכל לאסוף אותה, אבל לבסוף החלטתי שאם יקרה, פשוט אחבק אותה אלי ואצא. שוב עליתי למרפסת. לא ראיתי כלום יוצא דופן. לבשתי את הפיג'מה. את התיקים הנחתי סמוך אלי. הלכתי לישון.
לו היה מגיע רגע האמת אולי הכל היה מרגיש אחרת, אך בנקודת הזמן ההיא, בה סיימתי לארוז, הרגשתי שלווה מוזרה. שיישרף הכל. אז מה.
אם אפשר היה לא להיקשר לדברים, לחומריות. ומאידך, הבית, עם תחושת הרגיעה והביטחון שהוא משרה. ואיך כל זה מתערער ונשבר כשהבית נפגע. כאילו נפשי תלויה בנפשו.
שוב אני מבינה עד כמה עלי להמשיך לתַחזק את הפנימיות שלי. להיות העוגן של עצמי. ובמקרה יצא ששוחחנו, במסגרת שיעור בנושא מידות הנפש, לא על האש, כי אם על בני אדם. הבנתי שישנם שאינם נקשרים, לא לבתים, גם לא לאנשים, מה שהזכיר לי את השיר הנפלא של שימבורסקה - "אמירת תודה", בו היא מודה לאותם אלו שאינה אוהבת. אם אינך אוהב, אינך נפגע. האם באמת הייתי אני רוצה להיות במקום הזה, ואם כן, האם יש לי היכולת הזאת להשליט את השכל על הרגש. שאלות שאלות. אוהב פגוע, הופך להיות שונא. שני אלו הרי על אותו מעגל נמצאים, והתנודות הן שקובעות לאיזה צד פונים. ובתוך הבירור הזה עם עצמי, היה לי ברור יותר ויותר שאמנע בכל דרך מהמעגל הזה. טלטול בתוך סערת רגשות מיותר לי לחלוטין. את הסערות אנתב לקרקע בטוחה, כמו הריקוד, כמו הכתיבה.
הסתבר שהופיעה אש ביישוב מאוד סמוך, ממש מעבר לגבעה. ואחר כך, על ההר מצפון. אש יכולה לדלג במהירות, בעיקר כשיש רוחות, כמו אותן אלו של הימים האחרונים. מתמשכות, עם משבים עזים, והיובש באוויר תורם גם הוא את שלו.
לילה. שקט בחוץ. הילדים התקשרו לברר, כי בכלי התקשורת דווח על האש הבוערת בקרבת מקום. עליתי לחדר שבקומה השנייה, זה עם המרפסת לכוון צפון, שם על פי הדיווח בוערת האש. על מורדות ההר זהרו אורות בתי הכפר הערבי הסמוך, כמו בכל לילה. מישהו החנה מכוניתו ברחוב הסמוך. השכונה נפרשה גם היא מולי. בחלק מהבתים דלקו אורות. ושקט, שקט גדול. הכל בסדר, הבהרתי לאהובי, שקט כאן, אין צורך לדאוג.
חזרתי להשתרע על הספה בסלון, מול הטלוויזיה עם תכנית לא מחייבת. אמרו שהסופרטאנקר, זה המטוס הענק, הנושא מים, שנשלח מארה"ב יגיע לקראת בוקר. השעה הייתה 23:00. אשאר עוד קצת על הספה. אולי אישן בבגדים, ליתר ביטחון, שאם פתאום יגיע גם לכאן, למרות השקט, למרות הבוקר המתקרב. לא יהיה נעים לרוץ החוצה בפיג'מה. נזכרתי בסבתא שלי – בבה רוזה, אשת החיל, ובסיפור שסיפרו הבנות שלה, שגרו באותו מושב איתה, על לילה אחד במלחמת ששת הימים, שהיה חשש שיחדרו מטוסי אויב, והודיעו לתושבים להיות מוכנים לצאת מהבתים למקלטים. וסבתא שלי אמרה: אלבש את התחתונים, כי למות בלי יהיה ממש לא נעים. נזכרתי וזה הצחיק אותי. הסבתא הזאת שלי. ובתוך כך עזבתי את הספה, אספתי את תיק הצד מפינת הישיבה ועליתי איתו לחדר השינה. לך תדע, אולי בכל זאת כדאי להתארגן, ככה בקטנה, כמו שהבת שלי אומרת. ועדיף כעת, כשאיני לחוצה.
ראשון הכנסתי את הטלפון הסלולרי והמטען שלו, אחריו זוג נוסף של משקפי שמש אנטי-סאן (בגלל העיניים הרגישות שלי), בקבוק מים, המפתחות של הרכב ומשקפי קריאה. הארנק היה שם כבר קודם. פנס יכול להיות חיוני. הוצאתי את האחד שהיה מונח במגירת השידה, עדיין באריזה. חשבתי גם על מברשת שיניים ומשחה, וגם מגבת. אבל מיד זה הרגיש לי מיותר,הרי תמיד אוכל לקנות אם יהיה צורך.
והמחשב, מטמון אדיר, האם לנתק כעת ולארגן לנסיעה, או לחכות לרגע אחרון. נזכרתי פתאום - המתקן ההוא שמדי פעם אני מגבה עליו. חיפוש קצר בחדר של הבת והוא נמצא. אה, והדרכון.
מעליית הגג הורדתי תיק יד קטן, אותו אחד שמשמש אותי בנסיעות עם אירוח קצר של יום-יומיים. לבחור מעט פחות קשה מאשר לבחור הרבה. המעט הוא מה שהכי חשוב, מה שהכי משמעותי. כמו ראש של פירמידה - נקודת השיא היא המצומצמת ביותר.
הנחתי את התיק על המיטה. אספתי לתוכו פריט אחר פריט, מתוך איזו ידיעה פנימית עמוקה של מה בדיוק עלי לקחת, כאילו מישהו מורה לי ואני רק כלי שרת. מהארון זוג מכנסיים - אלה עם הבד הנעים והגזרה הנוחה, חולצת הכפתורים התואמת, שני ז'אקטים מחוייטים, בגוונים שונים, לכסות כמה שיותר אפשרויות, ושמלה אחת שחורה, מעודנת וחגיגית. זוג גרבי כותנה, שלושה זוגות תחתונים, דווקא הצבעוניים, ושתי חזיות. את המעיל התלוי בכניסה אאסוף כשאצא. מתוך קופסת התכשיטים אספתי את זוג עגילי הזהב - הם היו הראשונים שקניתי לעצמי אחרי שנים ארוכות שלא ענדתי עגילים כלל, אותן שנים שלא אהבתי את השתקפות פני במראה. גם צמיד זהב שנתנה לי אמי ועוד שרשרת זהב שקיבלתי מתנה לקראת נישואי.
נשאר מקום בתיק, אבל ידעתי שאין לי צורך בשום דבר נוסף.
עברתי בחדרים לאתר את החתולה. מבררת עם עצמי אולי לארגן איזה תיק כדי שאוכל לאסוף אותה, אבל לבסוף החלטתי שאם יקרה, פשוט אחבק אותה אלי ואצא. שוב עליתי למרפסת. לא ראיתי כלום יוצא דופן. לבשתי את הפיג'מה. את התיקים הנחתי סמוך אלי. הלכתי לישון.
לו היה מגיע רגע האמת אולי הכל היה מרגיש אחרת, אך בנקודת הזמן ההיא, בה סיימתי לארוז, הרגשתי שלווה מוזרה. שיישרף הכל. אז מה.
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
כתבת רשומה מקורית אבל גם כל כך כנה ואמיתית של מה שקורה באמת,בלי קישוטיםבמוחהשל מי שנימצאת"קרוב לחזית האש"מחשבות כאלה בדיוק כשמדברים על רעידת אדמה קרובה עד לפרטים שכתבת.אחי שגר רחוק ממני,מחזיק אפילו תרמי מוכן למיקרים כאלה.היה מעניין לעקוב אחר הפעולות והמחשבות והסביבה ויחסה אלייך.היכנסת אותנו לביתך(אז עכשיו אני יודעת שיש לך ילדה וחתולה ומדרגות לעלות)ונהנתי לבקר אצלך.
הלואי ולא תזדקקי לאמצעי הישרדות אלה ושכולנו לא ניזדקק להם.אבל עבר עלייך זמן לא קל.אני מקווה שזה הסתיים הכל לטובה.
גם אני ראיתי את ההר בוער מעל ומאחורי נחף,
גם חשבתי-- והיה ו.... מה יהיה? מה יקרה?
לא הכנתי כלום...לא יודע למה...
אבל היות והזכרת את שימבורסקה, הרשי לי לצטט אותה—
"אינני חייבת לחכות...
יש לי שמים מאחורי גבי, בהשג יד ועל העפעפים
השמים מתהדקים מסביבי
מרימים מלמטה"
זהו....
כל פעם שאני קוראת את סיפוריך ורשומותיך אני רואה את הדמיון בינינו. בדיוק כתבתי פוסט על חוויותי בשריפה כי הייתי גם אני ממש קרובה וחזיתי גם בבלבול האנושי שנוצר עקב כך. ואני מכירה את תחושת השלווה הלא הגיונית הזו. זהו שלב הפרידה וההשלמה. זה מה שנותן לנו את הכוח לבצע את הבלתי הגיוני, לעזוב את ביתינו,מבצרנו. בסיפור שלך ביטאת את קשת הרגשות מתחילת האירוע ועד המוכנות לעזוב, את הטלפונים המודאגים שמחזקים את התחושה שאת לא לבד, את הבלבול הראשוני, זכרון מה סבתא היתה עושה ( נהרסתי מצחוק מהפרקטיות של סבתך ) ופתאום הידיים כבר יודעות את מלאכתן, מה לארוז ומה הכי חשוב והעיקר החיים. התחברתי לגמרי למה שעברת .
ולוואי ולא ניאלץ לעבור זאת שוב !
לעת עתה הכל בסדר, ולוואי ואף אחד לא יזדקק אף להגיע לחשוב על הישרדות.
גם על השיתוף, בהתנהלות, במחשבות.