דיוקן משפחתי
בחצר הקדמית, זו הפונה אל הרחוב, עומדות שלוש: אני – נערה צעירה, אימי, סבתי. הרביעי – אחי, הצעיר ממני בשבע שנים, עומד לפני אימי. ברקע מאחור הגדר החיה - זה הכינוי לשיחי אלת המסטיק הגזומים, אותם שתל אבי כשעברו מהצריף שבמעברה לבית בשכונה. הגדר מפרידה בין חצר הבית לבין הרחוב. מאחוריה ניבט חלק מחזית בית השכנים.
עומד אבי מולנו, גבו לשמש, בהתאם לכללי הצילום, אוחז במצלמה האיכותית שרכש לאחרונה (תחביב שבחר לעסוק בו למרות הזמנים הקשים), מחכה לרגע הנכון בו ילחץ וינציח.
סבתי, בחליפה כהה שתפרה לעצמה - שמלה בגזרה ישרה, לא צמודה מדי, שמגיעה עד אמצע השוקיים, וז'קט תואם. מכונת תפירה של 'זינגר' הייתה בביתה, ושימשה לתפירת בגדים לה, לתשעת ילדיה, ואחר כך לנכדיה. אשת חיל, שידעה להסתדר גם בזמנים קשים. רגליה עטויות גרבי ניילון ונתונות בתוך נעלי בית פרוָותיות, כשרגל אחת מונחת מעט לפני האחרת, כיאה למעמד הצילום. שערה אפור-כחלחל, עם סלסול שנעשה בידי הספרית השכונתית, אליה הקפידה ללכת כל אימת שהגיעה לביקור אצל בנה - אבי. עיניה, מאחורי משקפי הראייה, מצומצמות בגלל השמש הזאת של יום חורף.
אימי, בחולצה צמרית בהירה ובחצאית ישרה, מאלו שהייתה תופרת מדי פעם, לפי גזרה קבועה, במכונת התפירה של חברה שכנה, עם בד שקיבלה מאחיה שעבד בבית חרושת לבדים. שערה קצר, מאורגן היטב, לעיניה משקפי שמש, חיוך קל על פניה, כנראה מפאת המעמד. יד אחת שלה מוסתרת, האחרת מאחורי גבו של אחי, אולי נוגעת בו קלות. אולי לא. על כתפה נראית כף יד של סבתי החובקת.
אחי, גם הוא בעיניים מצומצמות בגלל השמש, מבטו שובב וחייכני. לבוש מכנסי שבת ארוכים וכהים, וסוודר תכלת שאימי סרגה לו, עם דוגמת צמה לכל אורך אמצע החזית. בזכותה, גם אני יודעת לסרוג.
אני במכנסים בעלי גוון ירוק-כהה, עשויים בד צמר איכותי שהתקבל מאותו אח של אימי, ונתפר בידי החייט השכונתי, וסוודר, התואם בצבעו לצבע המכנסיים, ונלבש מעל חולצת השבת הצמרית, שרק צווארונה הבהיר מתגלה. בגד השבת שלי. הבחנה ברורה הייתה באותם ימים בין בגד המיועד ליום-יום לבין זה המיועד לשבת.
החתול הביתי שלנו נראה מתחכך באחת מרגלי. מדי פעם היו מגיעים חתולים נוספים לחצר, מתכנסים ליהנות משאריות הבשר שדאגה אימי להביא מהקצב השכונתי כל אימת שהגיעה אליו כדי לקנות לנו בשר לארוחה. נזכרתי פתאום שפעם נפל גוזל מאיזה קן, והיא מיהרה לאסוף אותו, טפטפה מים לפיו וקצת פירורי לחם זעירים, רטובים. ניסתה להצילו, אך הוא לא האריך ימים.
צמתי מונחת על החזה, כמתבקש. גם על פני חיוך קל. עיני מכוסות משקפי שמש כהים. ה"מוטות" שלהם מונחים, שלא כמקובל, לא מאחורי אזני אלא על גביהן. המשקפים מסתירים את העיניים ואת מבנה האוזניים. חשבתי שהן בולטות מדי, גם העיניים, גם האוזניים. פעם אמר לי נער אחד במסדרון של בית הספר התיכון, שיש לי עיניים כמו של צפרדע. אני התכנסתי אל תוכי ולא אמרתי דבר.
לא ברור היכן מונחת ידי הימנית – זו הנמצאת בצד הקרוב לאימי, וגם לא היכן ידה השמאלית – זו הנמצאת בצד הקרוב אלי. מעניין אם לכבוד הצילום הנחנו יד מחבקת. אני שבה ומתבוננת, ומצליחה להבחין, שידי הפונה אליה, גלויה בחלקה העליון, ונראית מורמת בזווית קלה. נראה שכן חיבקתי. אולי גם היא חיבקה.
חיוכים היו שם. כנראה גם חיבוקים.
מעמד ההנצחה חִייב.
עומד אבי מולנו, גבו לשמש, בהתאם לכללי הצילום, אוחז במצלמה האיכותית שרכש לאחרונה (תחביב שבחר לעסוק בו למרות הזמנים הקשים), מחכה לרגע הנכון בו ילחץ וינציח.
סבתי, בחליפה כהה שתפרה לעצמה - שמלה בגזרה ישרה, לא צמודה מדי, שמגיעה עד אמצע השוקיים, וז'קט תואם. מכונת תפירה של 'זינגר' הייתה בביתה, ושימשה לתפירת בגדים לה, לתשעת ילדיה, ואחר כך לנכדיה. אשת חיל, שידעה להסתדר גם בזמנים קשים. רגליה עטויות גרבי ניילון ונתונות בתוך נעלי בית פרוָותיות, כשרגל אחת מונחת מעט לפני האחרת, כיאה למעמד הצילום. שערה אפור-כחלחל, עם סלסול שנעשה בידי הספרית השכונתית, אליה הקפידה ללכת כל אימת שהגיעה לביקור אצל בנה - אבי. עיניה, מאחורי משקפי הראייה, מצומצמות בגלל השמש הזאת של יום חורף.
אימי, בחולצה צמרית בהירה ובחצאית ישרה, מאלו שהייתה תופרת מדי פעם, לפי גזרה קבועה, במכונת התפירה של חברה שכנה, עם בד שקיבלה מאחיה שעבד בבית חרושת לבדים. שערה קצר, מאורגן היטב, לעיניה משקפי שמש, חיוך קל על פניה, כנראה מפאת המעמד. יד אחת שלה מוסתרת, האחרת מאחורי גבו של אחי, אולי נוגעת בו קלות. אולי לא. על כתפה נראית כף יד של סבתי החובקת.
אחי, גם הוא בעיניים מצומצמות בגלל השמש, מבטו שובב וחייכני. לבוש מכנסי שבת ארוכים וכהים, וסוודר תכלת שאימי סרגה לו, עם דוגמת צמה לכל אורך אמצע החזית. בזכותה, גם אני יודעת לסרוג.
אני במכנסים בעלי גוון ירוק-כהה, עשויים בד צמר איכותי שהתקבל מאותו אח של אימי, ונתפר בידי החייט השכונתי, וסוודר, התואם בצבעו לצבע המכנסיים, ונלבש מעל חולצת השבת הצמרית, שרק צווארונה הבהיר מתגלה. בגד השבת שלי. הבחנה ברורה הייתה באותם ימים בין בגד המיועד ליום-יום לבין זה המיועד לשבת.
החתול הביתי שלנו נראה מתחכך באחת מרגלי. מדי פעם היו מגיעים חתולים נוספים לחצר, מתכנסים ליהנות משאריות הבשר שדאגה אימי להביא מהקצב השכונתי כל אימת שהגיעה אליו כדי לקנות לנו בשר לארוחה. נזכרתי פתאום שפעם נפל גוזל מאיזה קן, והיא מיהרה לאסוף אותו, טפטפה מים לפיו וקצת פירורי לחם זעירים, רטובים. ניסתה להצילו, אך הוא לא האריך ימים.
צמתי מונחת על החזה, כמתבקש. גם על פני חיוך קל. עיני מכוסות משקפי שמש כהים. ה"מוטות" שלהם מונחים, שלא כמקובל, לא מאחורי אזני אלא על גביהן. המשקפים מסתירים את העיניים ואת מבנה האוזניים. חשבתי שהן בולטות מדי, גם העיניים, גם האוזניים. פעם אמר לי נער אחד במסדרון של בית הספר התיכון, שיש לי עיניים כמו של צפרדע. אני התכנסתי אל תוכי ולא אמרתי דבר.
לא ברור היכן מונחת ידי הימנית – זו הנמצאת בצד הקרוב לאימי, וגם לא היכן ידה השמאלית – זו הנמצאת בצד הקרוב אלי. מעניין אם לכבוד הצילום הנחנו יד מחבקת. אני שבה ומתבוננת, ומצליחה להבחין, שידי הפונה אליה, גלויה בחלקה העליון, ונראית מורמת בזווית קלה. נראה שכן חיבקתי. אולי גם היא חיבקה.
חיוכים היו שם. כנראה גם חיבוקים.
מעמד ההנצחה חִייב.
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
מילים תפסו מקומם של הפיקלים.יפה עשית את זה ואני באמת ראיתי את התמונה.בין השורות ניתן היה להבחין בהתמודדות עם קשיים,ריגשיים וכלכליים.ובכל זאת היה מאמץ לישר הכל.שיהיה טוב.ילדה עם צמהואזנייםשכיום בודאי פרופורציונאליות לפנים שהתבגרו מנערה לאשה.
לייק
וללא קשר התחברתי באופן אישי ,לתקופה שגם אותי הכשירו לתפירה וסריגה, ואת בגדי כנערה תפרתי וסרגתי לעצמי...
תודה גם לשיתוף בחוויות הפרטיות שלך.