פרשת קורח
פרשת קורח (במדבר, ט"ז-י"ח)
הסיפור על המרידה של קורח הוא חלק משורה של התקוממיות כנגד משה, המתוארות בספר במדבר.
הפרשה ממוקמת אחרי פרשת המרגלים, שאף היא מרד במשה, וגם אחריה, תבואנה עוד מרידות. כמובן שהמסר של מחבר התורה, שכל המרידות האלו היו בלתי מוצדקות, ואת המורדים יש להשמיד. אבל אנחנו כקוראים מודרנים יכולים לשאול את עצמנו, האם כל הצדק היה עם משה? האם דרישות המורדים לא מתאימות לפחות בחלקן יותר לערכינו מאשר הערכים שמשה והתורה מייצגים?
שאלות אלו מלוות אותי כאשר אני קורא את הפרשה שלנו. בנוסף יש לי הרגשה שגם מחבר הסיפור לא מזדהה לגמרי עם מה שקרה לקורח ועדתו.
בסיפור שלנו, המצוי בפרק ט"ז, קורח שהיה בן דודו של משה, בן לאחת המשפחות המכובדות בשבט לוי, יוצא כנגד הבלעדיות שניתנה למשפחת אהרון על הכהונה, כלומר על הקרבת הקרבנות לפני ה', על העמידה לפני המזבח וכו'. לבני שבט לוי האחרים ניתנו עבודות תחזוקה בלבד.
קורח אוסף סביבו 250 איש ממנהיגי השבטים וכל הקבוצה הנכבדה הזו שוטחת טענותיה לפני משה. בטקסט נראה כאילו מחבר המקרא תומך בו:
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן:
(ב) ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם:
(ג) ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה':
(ד) וישמע משה ויפל על פניו:
הפירוט של הרכב המורדים מלמד שהייתה זו קבוצה של אנשים נכבדים, ממנהיגי העם, וזה נותן משקל לטענותיהם. הטענה שלהם: "כל העדה כולם קדושים", זוכה להרבה הבנה אצל פרשני ימי הביניים, כי ה' אכן הבטיח זאת לעם ישראל במעמד הר סיני. שם האל הבטיח כי כל העם יהיו קדושים. והנה עתה כל ההבטחות הללו נעלמו רק משפחה אחת ראויה לכהן בקודש, משפחת אהרון, רק הם זכאים לקבל תרומות ומתנות שהעם חייב בהם, רק להם מותר להיכנס קודש הקדשים, ולשאר העם אסור אפילו להתקרב לאוהל המועד. להיכן נעלמה קדושת העם?
למשה אין ממש תשובה לטענות אלו. משה מציע שכל אחד מ-250 הנכבדים שנועדו עליו עם קורח, יביא למחרת מגש קטן עם קטורת למזבח וה' יבחר את הקדוש מבינהם. ההצעה הזו אינה מוסרית, גם לדעת פרשנים מסורתיים, כי היא מנוגדת לחוקי התורה, ומעמידה את המשתתפים במבחן בסכנת מוות מכיוון שהעונש על התקרבות של זר, לא מבני אהרון למזבח הוא מוות. האם משה לא ידע זאת? פרשני ימי הביניים תמהים עליו. אלוהים בהמשך הפרשה יציע מבחן אחר לגמרי – מבחן פריחת המטות.
מכל מקום אלוהים מבטל ברגע האחרון את המבחן, ושורף את כל 250 המכובדים, ואת האחרים עם משפחותיהם הוא משקיע באדמה.
המרידה כוללת גם ערעור על הלגטימיות של שלטונו של משה, מצד בני השבט החזק שבט ראובן, וגם כאן דברי המתנגדים הם דברים כדרבנות:
וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה:
(יג) המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר:
(יד) אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם; העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה!
(טו) ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם
בני שבט ראובן מחריפים את המרידה בכך שהם אפילו לא באים להתכנסות שיזם קורח, שהייתה ניסיון להידברות עם משה. משה נאלץ לבוא אליהם כדי לדבר עימם. הטענות שלהם מנוסחות בצורה בוטה: מה ההצדקה לשלטונך משה, כאשר אינך מסוגל למלא את הבטחותיך לעם? אתה, כשהוצאת אותנו ממצרים הבטחת להביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש, ובמקום זה אתה החלטת שעלינו למות במדבר ולנדוד בו ארבעים שנה? האם אין זה כשלון? האם אתה חושב שאנו עוורים? אז בזכות מה אתה דורש שלטון עלינו?
משה נותר ללא תשובה. דבריו לאלוהים על ניקיון ידיו אינם נוגעים לטענה שהושמעה כנגדו.
לסיכום, המסר של הסיפור הזה אינו קל לעיכול: המסר של התורה הוא שכל אופוזיציה לשלטון שקיבל אסמכתא אלוהית צריכה להיות מושמדת. והרי אנו גדלנו על העקרון שיש זכויות לאופוזיציה. בנוסף - כל ערעור על חוקי התורה יידחה ללא ויכוח. הנימוק היחידי בויכוח – הוא, כך ציווה האל. עקרון נוסף שזוכה לביסוס כאן הוא עקרון אי-החלפת השלטון בכל הנסיבות. העקרון השלילי האחרון שנקבע כאן הוא "העדפת קרובים", כאשר אחיו של משה וצאצאיו זוכים למשרות שמנות לכל ימי חייהם, ולבניהם ובני בניהם.
איתן קליש
הסיפור על המרידה של קורח הוא חלק משורה של התקוממיות כנגד משה, המתוארות בספר במדבר.
הפרשה ממוקמת אחרי פרשת המרגלים, שאף היא מרד במשה, וגם אחריה, תבואנה עוד מרידות. כמובן שהמסר של מחבר התורה, שכל המרידות האלו היו בלתי מוצדקות, ואת המורדים יש להשמיד. אבל אנחנו כקוראים מודרנים יכולים לשאול את עצמנו, האם כל הצדק היה עם משה? האם דרישות המורדים לא מתאימות לפחות בחלקן יותר לערכינו מאשר הערכים שמשה והתורה מייצגים?
שאלות אלו מלוות אותי כאשר אני קורא את הפרשה שלנו. בנוסף יש לי הרגשה שגם מחבר הסיפור לא מזדהה לגמרי עם מה שקרה לקורח ועדתו.
בסיפור שלנו, המצוי בפרק ט"ז, קורח שהיה בן דודו של משה, בן לאחת המשפחות המכובדות בשבט לוי, יוצא כנגד הבלעדיות שניתנה למשפחת אהרון על הכהונה, כלומר על הקרבת הקרבנות לפני ה', על העמידה לפני המזבח וכו'. לבני שבט לוי האחרים ניתנו עבודות תחזוקה בלבד.
קורח אוסף סביבו 250 איש ממנהיגי השבטים וכל הקבוצה הנכבדה הזו שוטחת טענותיה לפני משה. בטקסט נראה כאילו מחבר המקרא תומך בו:
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן:
(ב) ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם:
(ג) ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה':
(ד) וישמע משה ויפל על פניו:
הפירוט של הרכב המורדים מלמד שהייתה זו קבוצה של אנשים נכבדים, ממנהיגי העם, וזה נותן משקל לטענותיהם. הטענה שלהם: "כל העדה כולם קדושים", זוכה להרבה הבנה אצל פרשני ימי הביניים, כי ה' אכן הבטיח זאת לעם ישראל במעמד הר סיני. שם האל הבטיח כי כל העם יהיו קדושים. והנה עתה כל ההבטחות הללו נעלמו רק משפחה אחת ראויה לכהן בקודש, משפחת אהרון, רק הם זכאים לקבל תרומות ומתנות שהעם חייב בהם, רק להם מותר להיכנס קודש הקדשים, ולשאר העם אסור אפילו להתקרב לאוהל המועד. להיכן נעלמה קדושת העם?
למשה אין ממש תשובה לטענות אלו. משה מציע שכל אחד מ-250 הנכבדים שנועדו עליו עם קורח, יביא למחרת מגש קטן עם קטורת למזבח וה' יבחר את הקדוש מבינהם. ההצעה הזו אינה מוסרית, גם לדעת פרשנים מסורתיים, כי היא מנוגדת לחוקי התורה, ומעמידה את המשתתפים במבחן בסכנת מוות מכיוון שהעונש על התקרבות של זר, לא מבני אהרון למזבח הוא מוות. האם משה לא ידע זאת? פרשני ימי הביניים תמהים עליו. אלוהים בהמשך הפרשה יציע מבחן אחר לגמרי – מבחן פריחת המטות.
מכל מקום אלוהים מבטל ברגע האחרון את המבחן, ושורף את כל 250 המכובדים, ואת האחרים עם משפחותיהם הוא משקיע באדמה.
המרידה כוללת גם ערעור על הלגטימיות של שלטונו של משה, מצד בני השבט החזק שבט ראובן, וגם כאן דברי המתנגדים הם דברים כדרבנות:
וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה:
(יג) המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר:
(יד) אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם; העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה!
(טו) ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם
בני שבט ראובן מחריפים את המרידה בכך שהם אפילו לא באים להתכנסות שיזם קורח, שהייתה ניסיון להידברות עם משה. משה נאלץ לבוא אליהם כדי לדבר עימם. הטענות שלהם מנוסחות בצורה בוטה: מה ההצדקה לשלטונך משה, כאשר אינך מסוגל למלא את הבטחותיך לעם? אתה, כשהוצאת אותנו ממצרים הבטחת להביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש, ובמקום זה אתה החלטת שעלינו למות במדבר ולנדוד בו ארבעים שנה? האם אין זה כשלון? האם אתה חושב שאנו עוורים? אז בזכות מה אתה דורש שלטון עלינו?
משה נותר ללא תשובה. דבריו לאלוהים על ניקיון ידיו אינם נוגעים לטענה שהושמעה כנגדו.
לסיכום, המסר של הסיפור הזה אינו קל לעיכול: המסר של התורה הוא שכל אופוזיציה לשלטון שקיבל אסמכתא אלוהית צריכה להיות מושמדת. והרי אנו גדלנו על העקרון שיש זכויות לאופוזיציה. בנוסף - כל ערעור על חוקי התורה יידחה ללא ויכוח. הנימוק היחידי בויכוח – הוא, כך ציווה האל. עקרון נוסף שזוכה לביסוס כאן הוא עקרון אי-החלפת השלטון בכל הנסיבות. העקרון השלילי האחרון שנקבע כאן הוא "העדפת קרובים", כאשר אחיו של משה וצאצאיו זוכים למשרות שמנות לכל ימי חייהם, ולבניהם ובני בניהם.
איתן קליש
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
מבלי להכנס לסיפור, ולנסות להתמודד עם הבעייתיות (מניחה שחז"ל עשו זאת, כדרכם במקרים כאלה), אני מתפעלת, שוב, מהעובדה שהכותב המקראי אינו נרתע מלהביא בפנינו מקרים כה בעייתיים, כמו גם דמויות מעוררות תמיהה על אופן התנהלותן. לכן, אגב, אני מעריכה את הטקסטים הללו. הם מרגישים אמיתייים, וכמובן מאתגרים בניסיון להסבירם.
נניח התנגדות ללינה משותפת, הנהגת הקיבוץ לא תהרוג חלילה, אלא יוציא לך את הקרביים על ידי נידוי וחרם,
לחדר האוכל לא תוכל להיכנס מבלי שהעניים ינעצו בך, וזאת בחברה מודרנית ודמוקרטית, מה שהיה הוא שיהיה אין חדש תחת השמש הירח השמים והכוכבים. ישירו לך בלדה לעוזב קיבוץ עד לשער, לכן אדוני אין דמוקרטיה לא אז אצל משה,
לא אתמול אצל סטלין לא אתמול אצל בן גוריון, זכור את מרד הימאים, ולו בן גוריון היה חי היום אדון חסן מנמל אשדוד.
היה מועף מהנמל, זה היתרון של משה,