מי היו המחנכים שלי?
מי היו המחנכים האמיתיים שלנו?
בפגישת מחזור של בני כיתתי התפתח ויכוח על השאלה מי היו המחנכים האמיתיים שלנו.
למרות שהחינוך המשותף הקיבוצי התיימר להחליף את בית ההורים מבחינה חינוכית, הרי לדעתי זה לא קרה. היו מחיצות גבוהות בין מחנכינו ובינינו. ההורים נשארו הסמכות החינוכית והמשפיעה שלנו, כמו בחינוך "הבורגני".
בביתה הקטן של אמא (חדר של שלוש על ארבע מטר, ללא שרותים) היה לי כיף. אף פעם לא הרגשתי שהוא קטן לי. היא שפעה אהבה עזה, אלי ואל אחותי, ואני מאד אהבתי את שתיהן. אני הייתי עוזר לה בעבודות הגינה, מביא נפט הביתה, מביא את סל המצרכים מהאקונומיה (היא קיבלה תוספות מזון מהקיבוץ, בגלל מצב בריאותה הרעוע והתחלקה בו איתנו). אמא הייתה מאד מעורבת בחיי ילדיה, גם של אחותי וגם שלי. אנחנו נתנו בה אמון וסיפרנו לה כמעט הכל. היא הייתה בשבילי גם מצפן וגם מצפון (כמו הצרצר בספר פינוקיו). פעם בני כיתתי עשו לי "ברור" בטענה שאני משתף את אמי יותר מדי בחיי הכיתה.
זכור לי שבכיתה ד' אני ועוד ילד היינו הציירים של הכיתה, והייתה מעין תחרות בינינו. יום אחד אמי אמרה לי: " אתמול בערב (ההורים היו באים כל ערב ל"השכבה") ראיתי אותך עומד בכיתה לפני הציור של צ' (שני הציורים היו תלויים על הקיר בכיתה) ושמתי לב שאתה מביט בו בקנאה. ניתאי, תדע לך שקנאה היא רגש מאד מכוער!" לא עניתי לה כי ידעתי שהיא צודקת.
שנה אחר-כך היה מקרה בו כל הכיתה לעגה לילדה אחת שסירבה ללכת לבדה, בא"ש לילה שבו היה צריך לעשות התגנבות יחידים, לגבעה במרחק כמה מאות מטר, עליה ישב המדריך. סיפרתי על-כך לאמי וציינתי שגם אני השתתפתי בלעג. היא נזפה בי קשות, באומרה כי לכל אדם ישנן חולשות, צריך להבין אותן ולא ללעוג לו.
כשנתיים אח"כ, ישבנו חבורה גדולה מהכיתה במקלחת, וניתחנו את מגרעותיה של בת כיתתנו, שהייתה די מנודה. "בילינו" כך כשעה שלמה, עד שלפתע הנערה שבה דובר קראה לנו מבחוץ שנפסיק עם זה. סיפרתי את זה לאימי, וספגתי מקלחת כזו, שהלכתי עם רגש אשמה כל השבוע.
הייתה לאימי עין חודרת ושיפוט מאד חד. בכיתתנו היה בחור שלימים נהפך לעבריין ולמרגל ידוע, שריצה עונש שנים ארוכות בבית הכלא. אבל הבחור הזה היה בחור בעל קסם אישי רב, ספורטאי מצטיין, אהוב הבנות ונערץ על הבנים. הוא ואני היינו בכיתות ח-ט חברים ממש. היינו מאד קרובים גרנו באותו חדר וישבנו זה ליד זה בכיתה. היו כמה מקרים שבהם התגלה חוסר היושר שלו כבר בגיל מוקדם. למשל כאשר הוא לא עשה שיעורי בית, הוא לא היסס לגנוב את מחברתי ולהציגה כשיעורי הבית שלו, בעוד אני סופג גערות מהמורה. סיפרתי לאמא על כך, והיא ראתה את אותם מקרים בחומרה רבה. היא אמרה לי: "התנהגות כזו מעידה על פגם מוסרי גדול באופי. תתרחק מהחבר הזה". לא שמעתי בקולה, אבל לימים הסתבר לי שהיא מאד צדקה, כי הבחור הזה נהפך לפושע פלילי.
אבי חינך אותי על אהבת הארץ והקיבוץ, על הערך של שיוויון ערך האדם, על אהבת הלימוד, על חופש הדיבור, התייחסות ביקורתית, על התייחסות אנושית לחלשים. זכור לי במיוחד סיפור יפה שלו, מימי הבראשית של הקיבוץ, כיצד הוא וחבריו התחשבו בחבר חלש. הם עבדו ב"בחר", עם טוריות (בהוצאת יבלית) כשהם מתקדמים בשורה. הם ידעו שאחד מהם חולה כרוני, חלש ולא מסוגל לעמוד בקצב ההתקדמות שלהם. כאשר הם היו רואים שהוא נשאר מאחור הם היו מאיטים את הקצב.
כן, אני יודע שבהכללה הקיבוץ לא קיבל אנשים חולים במחלות כרוניות ולא מעטים נאלצו לעזוב מסיבה זו, אבל סיפור כזה מתנוסס ככוכב הצפון שמאיר את דרכי עד היום.
אני חושב שאבי בעל הערכים הנוקשים, שהיה בעצם איש ריב ואיש מדון לסביבתו השפיע עלי רבות בעיצוב השקפת עולמי ועל זאת יעיד השיר שכתבתי עליו מזמן:
אבא הו אבא,
"איך בדמי בעמקי נשמתי, דעתך נחושה..." (פרפראזה לשירה של ריקי גל)
איך לימדת אותי
להגיד אמת בכל מחיר...
לא לכפוף ראשי בפני סמכות
לא להמיר את ערכי,
בעד בצע כסף וחנופה.
לאהוב את האדם הפשוט,
לשנוא מנהלים. לא להתפשר,
לרדוף צדק ולשנוא עוול,
גם אם כולם אומרים ההיפך.
כן, כשהיית בחיים,
אמרתי לך שכך אי אפשר לחיות,
אבל דעתך ניצחה,
ותורתך הופנמה.
ועל זה אמר יהודי חכם – בגיל חמישים כולנו נהיים דומים להורינו...
בפגישת מחזור של בני כיתתי התפתח ויכוח על השאלה מי היו המחנכים האמיתיים שלנו.
למרות שהחינוך המשותף הקיבוצי התיימר להחליף את בית ההורים מבחינה חינוכית, הרי לדעתי זה לא קרה. היו מחיצות גבוהות בין מחנכינו ובינינו. ההורים נשארו הסמכות החינוכית והמשפיעה שלנו, כמו בחינוך "הבורגני".
בביתה הקטן של אמא (חדר של שלוש על ארבע מטר, ללא שרותים) היה לי כיף. אף פעם לא הרגשתי שהוא קטן לי. היא שפעה אהבה עזה, אלי ואל אחותי, ואני מאד אהבתי את שתיהן. אני הייתי עוזר לה בעבודות הגינה, מביא נפט הביתה, מביא את סל המצרכים מהאקונומיה (היא קיבלה תוספות מזון מהקיבוץ, בגלל מצב בריאותה הרעוע והתחלקה בו איתנו). אמא הייתה מאד מעורבת בחיי ילדיה, גם של אחותי וגם שלי. אנחנו נתנו בה אמון וסיפרנו לה כמעט הכל. היא הייתה בשבילי גם מצפן וגם מצפון (כמו הצרצר בספר פינוקיו). פעם בני כיתתי עשו לי "ברור" בטענה שאני משתף את אמי יותר מדי בחיי הכיתה.
זכור לי שבכיתה ד' אני ועוד ילד היינו הציירים של הכיתה, והייתה מעין תחרות בינינו. יום אחד אמי אמרה לי: " אתמול בערב (ההורים היו באים כל ערב ל"השכבה") ראיתי אותך עומד בכיתה לפני הציור של צ' (שני הציורים היו תלויים על הקיר בכיתה) ושמתי לב שאתה מביט בו בקנאה. ניתאי, תדע לך שקנאה היא רגש מאד מכוער!" לא עניתי לה כי ידעתי שהיא צודקת.
שנה אחר-כך היה מקרה בו כל הכיתה לעגה לילדה אחת שסירבה ללכת לבדה, בא"ש לילה שבו היה צריך לעשות התגנבות יחידים, לגבעה במרחק כמה מאות מטר, עליה ישב המדריך. סיפרתי על-כך לאמי וציינתי שגם אני השתתפתי בלעג. היא נזפה בי קשות, באומרה כי לכל אדם ישנן חולשות, צריך להבין אותן ולא ללעוג לו.
כשנתיים אח"כ, ישבנו חבורה גדולה מהכיתה במקלחת, וניתחנו את מגרעותיה של בת כיתתנו, שהייתה די מנודה. "בילינו" כך כשעה שלמה, עד שלפתע הנערה שבה דובר קראה לנו מבחוץ שנפסיק עם זה. סיפרתי את זה לאימי, וספגתי מקלחת כזו, שהלכתי עם רגש אשמה כל השבוע.
הייתה לאימי עין חודרת ושיפוט מאד חד. בכיתתנו היה בחור שלימים נהפך לעבריין ולמרגל ידוע, שריצה עונש שנים ארוכות בבית הכלא. אבל הבחור הזה היה בחור בעל קסם אישי רב, ספורטאי מצטיין, אהוב הבנות ונערץ על הבנים. הוא ואני היינו בכיתות ח-ט חברים ממש. היינו מאד קרובים גרנו באותו חדר וישבנו זה ליד זה בכיתה. היו כמה מקרים שבהם התגלה חוסר היושר שלו כבר בגיל מוקדם. למשל כאשר הוא לא עשה שיעורי בית, הוא לא היסס לגנוב את מחברתי ולהציגה כשיעורי הבית שלו, בעוד אני סופג גערות מהמורה. סיפרתי לאמא על כך, והיא ראתה את אותם מקרים בחומרה רבה. היא אמרה לי: "התנהגות כזו מעידה על פגם מוסרי גדול באופי. תתרחק מהחבר הזה". לא שמעתי בקולה, אבל לימים הסתבר לי שהיא מאד צדקה, כי הבחור הזה נהפך לפושע פלילי.
אבי חינך אותי על אהבת הארץ והקיבוץ, על הערך של שיוויון ערך האדם, על אהבת הלימוד, על חופש הדיבור, התייחסות ביקורתית, על התייחסות אנושית לחלשים. זכור לי במיוחד סיפור יפה שלו, מימי הבראשית של הקיבוץ, כיצד הוא וחבריו התחשבו בחבר חלש. הם עבדו ב"בחר", עם טוריות (בהוצאת יבלית) כשהם מתקדמים בשורה. הם ידעו שאחד מהם חולה כרוני, חלש ולא מסוגל לעמוד בקצב ההתקדמות שלהם. כאשר הם היו רואים שהוא נשאר מאחור הם היו מאיטים את הקצב.
כן, אני יודע שבהכללה הקיבוץ לא קיבל אנשים חולים במחלות כרוניות ולא מעטים נאלצו לעזוב מסיבה זו, אבל סיפור כזה מתנוסס ככוכב הצפון שמאיר את דרכי עד היום.
אני חושב שאבי בעל הערכים הנוקשים, שהיה בעצם איש ריב ואיש מדון לסביבתו השפיע עלי רבות בעיצוב השקפת עולמי ועל זאת יעיד השיר שכתבתי עליו מזמן:
אבא הו אבא,
"איך בדמי בעמקי נשמתי, דעתך נחושה..." (פרפראזה לשירה של ריקי גל)
איך לימדת אותי
להגיד אמת בכל מחיר...
לא לכפוף ראשי בפני סמכות
לא להמיר את ערכי,
בעד בצע כסף וחנופה.
לאהוב את האדם הפשוט,
לשנוא מנהלים. לא להתפשר,
לרדוף צדק ולשנוא עוול,
גם אם כולם אומרים ההיפך.
כן, כשהיית בחיים,
אמרתי לך שכך אי אפשר לחיות,
אבל דעתך ניצחה,
ותורתך הופנמה.
ועל זה אמר יהודי חכם – בגיל חמישים כולנו נהיים דומים להורינו...
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
חבל שהמורים לא הותירו רישום כזה, כי הרי זה עיקר תפקידו של מורה.
כרגיל את מגיבה לעניין. אבל ליחסים עם הורים יש הרבה פנים בנוסף לחינוך לערכים
כל טוב
איתן
"בפגישת מחזור של בני כיתתי התפתח ויכוח על השאלה מי היו המחנכים האמיתיים שלנו. (מה הכוונה "האמיתיים", לא ברור) מחנך נותן שעת שיעור פעם, או פעמיים בשבוע בכיתה, ואילו הילד חי בקשר יום, יומי עם הוריו.
לדעתי הדלה אין קשר בין מה שילד סופג בבית הוריו, על ערכים, או חוסר ערכים, לבין מה שהוא סופג כתלמיד ממוריו בבית הספר.
מורים מתחלפים (כולל מחנכים) בהתאם למקצוע שהם מלמדים בכיתה.
ואותו מקצוע (דוגמה: מתמטיקה... תנ"ך... פיזיקה... גאוגרפיה...) מקצועות שלא קשורים להקניית ערכים.
בית הספר אמון על השכלתו של התלמיד, שהורים לא יכולים לבוא במקום המורים, להקנות השכלה לילדיהם.
בסיפור נוסטלגי זה, הילד מספר על ערכים שהנחילו לו אביו ואימו.
ואילו מוריו הרבים הקנו לו את השכלתו. ומשני מקורות הללו, הילד הפך להיות מה שהוא הינו היום.
שבוע טוב. (חיוך).
לדעתי רצוי וחייב להיות קשר בין הערכים שמוקנים בבית לבין אלו של מערכת החינוך.
כל טוב