העלמת פרקים אפלים בהיסטוריה

 
חובת העדות וכשלונה
 
 
תום שגב טור הקבוע שלו "שיעור היסטוריה" ("הארץ", 28.3.10) על תופעת העלמת פרקים אפלים בהיסטוריה. הוא מספר על כנס של היסטוריונים שנערך לא מכבר בירושלים בשאלה הזו.
מסתבר שעמים וחברות נוטים להשכיח פרקים אפלים ומכבידים בהוראת ההיסטוריה שלהם. כך הרוסים לגבי ימי סטלין, הגרמנים לגבי תקופת היטלר, הצרפתים לגבי תקופת פטן, והאיטלקים לגבי תקופת מוסוליני. גם אצלנו טוען סרנה (פרופ' שהשתתף בכנס) ישנה תופעה כזו. למשל מפא"י השתדלה להשכיח את ה"סזון", אצ"ל השתדלה להשכיח את "דיר-יאסין, ולח"י השתדלה להשכיח את המו"מ ומתן שניהלה עם הנאצים, לעזרה בכיבוש הארץ.
 
דוגמה בולטת להדחקת פרק חשוב בהסטוריה הציונית רואה סרנה ביחס אל בריחת הערבים מא"י: איש (במערכת החינוך) סרנה כותב: " שום מורה לא תירץ באזני, כתלמיד תיכון, את גירוש הערבים במלחמת העצמאות. הפלסטינים פשוט לא הוזכרו".
ידעתי שקיבוצי, גזית, עלה על הקרקע שעליה ישב כפר ערבי שוחר שלום בשם טירה. כעורך העלון החלטתי לחקור כיצד קרה שהם "נעלמו" בזמן מלחמת השחרור, כמה חודשים לפני עליית הקיבוץ על ההקרקע. מהר מאד הסתבר לי שאיש בקיבוצי לא יודע באילו ברחו ערביי טירה.
 
התחלתי לאסוף חומר על הנושא: נתקלתי בקטע קצר בספרו של בני מוריס "היווצרותה  בעיית הפליטים" הטוען כי הסיבה לבריחת ערביי טירה.הייתה מסע של הפחדות ואיומים מצד צה"ל וההגנה שכוון להביא לבריחתם, בעיצומה של מלחמת השחרור.הלכתי  לאיציק מהגרעין הראשון שעלה על הקרקע ושאלתי אותו מה ידוע לו על הפרשה. איציק טען שהשתלשלות העניינים שהובילה לבריחתם קרתה כבר ב-1947. לקראת סופה של אותה שנה נמצא שוטר של עין-דור (הקיבוץ הסמוך לנו) כשהוא ירוי בראשו. היו כל מיני השערות על מותו, כולל השערה שהוא התאבד. למרות הספקות, הערבים הואשמו ברצח שלו . לפי איציק, המצב הזה הביא את ערביי טירה לתחושה של חוסר בטחון והם ברחו מכפרם כמובן שסיפור זה אינו מתיישב עם גירסתו של בני מוריס.
 
איציק טוען כי כאשר חברי גזית הראשונים הגיעו לכפר, ביולי 1948 הכפר היה ללא ערבים. חשוב לדעת, אומר איציק, שאנחנו לא נישלנו אף ערבי, ולא הרגנו אף ערבי בתהליך התיישבותנו באיזור.
כמה הם היו ולאן הם הלכו? הם היו כ-170 נפש, כפר קטן, שהסוכנות "שתלה בתוכו גרעין יהודי, (מעשה  ללא תקדים), שהחזיקו בידיהם 10,000 ד'. לאחר בריחתם חלקם הלכו לירדן וחלקם התיישבו בנצרת (עדות צבי אלנברג). לאחרונה הגיע אוטובוס מלא מצאצאיהם לביקור בטירה.
עברה חצי שנה והגיע אלי מסמך ששופך אור על הפרשה, יומן שנכתב בימי האירוע עצמו.
יומן של דוד סלומון, אחד האנשים המרכזיים באותה תקופה מגרעין ו' (הגרעין שהקים את עין-דור הסמוכה אלינו) שישב בטירה כמה חודשים לצד הערבים, המתאר במדויק את מה קרה בימים שלפני בריחת ערביי טירה. צריך לזכור שזה היה בעיצומה של מלחמת הפלסטינים בישראלים, לפני פלישת מדינות ערב. בתקופה זו נכבשה טבריה מידי הערבים והחלה בריחת הערבים מכפרי הסביבה. אבל בטירה החיים נמשכו זה לצד זה בשלווה ובנחת. אביא רק שני קטעים מהיומן:
20.4.1948
"הגיע היום דוד בוים עם שני שומרי ראש מזויינים. הוא מסר שהגיעה הוראה ממפקדת האזור לפנות את החלק הערבי של טירה. אני לא שלם עם ההוראה הזאת אבל יש צורך לבצע.
באנו לביתו של המוכתר יוסוף אשאני הזקן. ישבנו על המזרונים במצאפה, לגמנו מהקפה והשיחה נסובה על מצב הבטחון ועל המלחמה. דוד בוים נתן להם סקירה על המצב. הוא סיפר על נטישת הכפרים הערביים באזור, ולמען בטחונם הוא ממליץ להם לעזוב.
המוכתר היה נדהם, הוא פנה אלי: "אנחנו חיים יחד אתכם כמו אחים. בואו נילחם ביחד נגד כל מי שיתקיף את טירה". אמרתי לו שאכן אין סכסוך בינינו ואנחנו חיים בשלום, אך אני חושש מכנופיה יהודית שתבוא ותתקיף אותכם ולא יהיה כוח לעמוד נגדם."
 (לדעתי זו הייתה מניפולציה. אם כוונתו היתה להתקפות בנוסח התקפת האצ"ל והלח"י על דיר יאסין, הרי שבגליל התחתון לא היו כוחות של אצ"ל, והאצ"ל חתם באותו שבוע על הסכם התפרקות ומיזוג עם צה"ל – א.ק).
סלומון הוסיף ואמר: "יש גם מספיק כנופיות ערביות שיראו אתכם כמשתפי פעולה עם היהודים וגם נגדם לא תוכלו לעמוד. הצענו להם לעזוב את הכפר לכמה זמן עד שיחזור הבטחון לאזור. המוכתר אמר שהם ישקלו בדבר ויודיעו לנו"
למחרת אותה פגישה:
21.4.1948
המוכתר, יוסוף אשאני בא היום להודיע שהם החליטו לעזוב את הכפר עד יעבור זעם. הבטחתי לו שנשמור על הכפר ועל הבתים ובהזדמנות ראשונה הם יחזרו לבתיהם.
אחה"צ התחילו לנוע שיירות מהכפר לכיוון טירת אל חרב ששוכן על שפת ואדי בירה (נחל תבור היום – א.ק). עברו נשים עמוסות לעייפה כלי בית ועופות, חמורים עמוסים ובעלי חיים, כבשים, עיזים ופרות. זה היה מחזה מדכא לראות אנשים שלווים, עניים מרודים, הופכים להיות פליטים. עמדנו ונפרדנו מהם בברכה: "אינשאללה תחזרו בקרוב". אני לתומי האמנתי שאכן כך יהיה".
סוף דבר: הכפר נהרס כשבוע לאחר עזיבת ערביי טירה, בפקודת מפקדת האיזור. סולומון ניסה לטעון לפני המפקד כי "יש לנו הבטחה לתושבי הכפר לשמור להם על הבתים עד שיחזרו", אך אנשי הבטחון טענו כי זהו צורך בטחוני, וסולומון וויתר.
אז מה עלינו לעשות עם המידע הזה? הרי לא נפנה את גזית וגם לא נחזיר אותם לאדמתם. בתוצאות המלחמה ההיא איננו אשמים. אני רציתי לפרסם את הכתבה הזו בעלון הקיבוץ, אבל ראשי הקיבוץ לחצו עלי לגנוז אותה. הם אמרו כי במפעל שלנו עובדים לא מעטים מערביי הסביבה. אני טענתי כי לדעתי חשוב לא להתעלם ממה שקרה פה, צריך להיות מודעים לטרגדיה שקרתה פה, ולא לטייח. אולי זה דווקא יעזור ליחסינו עם שכנינו. אבל לא היה לי סיכוי מול המזכיר, מרכז המשק ומנהל המפעל. פירסמתי את ממצאי בבמות אחרות, אבל כל הפרשה מעלה שאלות קשות לגבי העדות, תפקיד העד, והיכולת של חברה להתמודד עם האמת.